הִטָּהֲרוּ וְהִשָּמְרוּ צַו הַשָּׁעָה

לְפֶתַע צָפָה וְעוֹלָה עֲמִידַת הָעָם בִּפְנֵי צָרָה

זֶה קָרָה בַּעֲבָר וְהָעָם אָז הִתְגַּבֵּר וְצָרָה עַבְרָה

הִנֶּה נִזְדַּמֵּן לִלְמוֹד עִקַּר דִּינֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה

זֶה מוּבָא כִּדְבָעֵי לְפִרְטֵי פְּרָטָיו בְּסֶפֶר וַיִּקְרָא

וְזֶה אֲשֶׁר בַּמִּדְבַּר לְיִשְׂרָאֵל קָרָה

מִתְחִלָּה חָיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּרְוָחָה בֶּאֶרֶץ גֹשֶׁן

אִבְדּוּ זְהוּתָם וְהִתְנַהֲגוּ כִּנְסִיכִים בְּמִגְדַּל שֶׁן

נִתְפַּתּוּ לִנְהוּג כְּמוֹ מִצְרָיִם עוֹבְדֵּי עֲבוֹדָה זָרָה

וְלֹא זַכְרוּ לָמָּה יָרְדוּ מִצְרַיְמָה וּפְגַּשְׁתָּם צָרָה

וְזֶה אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם לְיִשְׂרָאֵל קָרָה

אֲזָי אֱלֹהִים הוֹצִיאַם מְעַבְדּוּת כְּדֵי לְנַסּוֹתָם

וְנָתָן לָהֶם מֹשֶׁה כּמַנְהִיג מִלֵּידָה לְהוֹשִׁיעַם

וּמֹשֶׁה הוֹרִיד לָהֶם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה וּבִכְתָּב

וּמִשֶׁרָוַח לָהֶם הֵמִירוּ אֱלֹהֵיהֶם בְּעֶגֶל הַזָּהָב

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וְאֶל מַעֲלָלָיו שַׁב

כֹּל שֶׁנִדְרַשׁ לְעֶת כָּזֹאת לִהְיוֹת טָהוֹר וְנֶאֱמָן

וּמְאָז הָחָרְבָּן כּבְרַ לֹא נִדְרַשׁ הַקְרָבַת קָרְבָּן

כֹּל שֶׁצָּרִיךְ לְהִשָּׁמֵר לְנַפְשׁוֹתֵינוּ לֹא לְהַקְרִיב

וְלָשׁוּב לְצוּר מַחְצַבְתֶּנוּ שֶׁלֹא יִהְיֶה בָנוּ נָגִיף

אָז עוּרוּ הִטָּהֲרוּ וְהִשָׁמְרוּ סָבִיב


מה הוא עקר תכנו של ספר ויקרא

עקר תכנו של ספר ויקרא על דעת המפרשים השונים להנהיג את ישראל במדבר וגם לאחר שישב בארצו בעבודת ה', וראו זה פלא הוא עוסק בדיני טומאה וטהרה, שבימינו הפכו להיות צו השעה לחיים ומוות. אז ישראל חיו במצרים ומשם הוציאם לאחר שנשתעבדו לַמִצְרִים. לכן התורה המתרכזה בעבודת האלוהים על דרך של הקרבת קורבנות לפי הענין. כי כך נוהגים המצרים וישראל נהגו כמוהם. בנוגע לעבודת האלוהים קוראים בהגדה של פסח המספר ביציאת מצרים, למען שנזכר בְּסִבַּת השעבוד ומה היה מחיר השחרור מעבדות שהיה באב"דן רֹב עם ישראל שחי במצרים, שהתבולל במצרים בתום מאתיים ועשר שנים שישבו בני ישראל שם. הואיל ושם הקריבו ישראל קורבנות לאלילים ולא לקב"ה, כפי שההגדה מבטאת זאת כך: מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים. לא היה אפשר לנתקן ממנהג שדבק בהם, אלא להפנותם בהקרבת הקורבנות לאפיק הקרבת קורבנות לאלוהים ולא על גבעה רמה או תחת כל עץ רענן, אלא במקום אחד, לכן אנו בפרשת ויקרא, נמצאים אחרי שהמשכן הוקם והיה לעובדה כמקום בלעדי להקרבת הקורבנות. לא בכדי ספר ויקרא עוסק בעיקר בקורבנות בסמוך להקמת המשכן. בעניין זה כבר הבאנו מדרש "מדרש רבא" שראוי שנביאו שוב: משה אמר לקב"ה: את התפקיד שהוטל עלי עשיתי. הוצאתי את ישראל ממצרים, קרעתי להם את הים הורדתי להם את המן הגזתי להם את השלו, העליתי להם את הבאר והנה העמדתי להם את המשכן הם מוקפים ענני כבוד, מה יש לי עוד לעשות. אמר לו הקב"ה חַיֵּיָך (בערבית משביעים בחיאתך) מלאכה גדולה ורבה עוד עליך לעשות, ללמדם טומאה וטהרה וללמדם הקרבת הקורבנות. זה רמז לפתיחת הפרשנות על פרשת ויקרא, הכונה ללמד את העם להתנהג בצורה נקייה וטהורה ולהאמין בכך ובלשון ימינו, זה לשמור על טוהר המדות, נקיון כפיים ועשית משפט צדק ואהבת הבריות, כך המדרש אמר אז והוא נכון בכל עת וזמן וביחוד בימינו שצוויים אלה לא נשמרים ולא נעשים כאמור במדרש רבה.

חשוב לשרש מישראל את הרצון להאליל מנהיגים

הרמב"ם ביקש לידע את העם שיש רק אל עליון אחד שהוא האל אשר העם רואה בו אלוהיו, ואין אדם בשר ודם שיהא מנהיג הכל יכול, שהעם ישים אותו בדרגה לא אנושית. הרמב"ם מודע לקושי בשירוש המנהג של הַאֲלָלַת בני אדם, שכביכול בלעדיהם לא נחיה ולא נתקיים שזאת כבר נטייה קימת גם בימינו תחת ביטוי אחר. ראינו זאת קורה כאשר משה אחר לרדת מהר סיני, מיד נכנס בלב העם חשש שבלעדי איש זה בעל תכונה אלוהית, לא יהיה קיום לעם, קם העם ותבע לעשות להם עגל. כי העם בשעתו לא השתחרר מן הצורך בְּהַאֲלָהָה. לא בכדי ספר שמות בחלקו הגדול עוסק בהקמת המשכן, כדי לתת לעם לחוש כי רוח אלוהים נמצאת בו. אף כי שטח הקרבת הקורבנות היה לדלת אמות המקום שם (מדובר בעשרות מטרים רבועיים). זה היה די כדי שלא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זנים אחריהן (ויקרא יז/ז) ומכיוון שבבוא ישראל לארצו הוסיף המשכן לשמש מקום פלחן בעיקר להקרבת קורבנות לה' ורק בהקמת המקדש חדל המשכן להתקיים. ומשחרב בית המקדש שוב אין הקרבת קורבנות יותר, שנאמר: ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד/ג) דהיינו "תְּפִלָּה" בשפתיים כמוה כהקרבת פרים לה' במקדש. שריד אחרון להקרבת קרבן פסח נשאר, אצל העדה השומרונית בשכם על-יד הר עיבל והר גריזים. ועוד ניתן להבין כי קריאת פרשת עקדת יצחק נועדה ללמדנו כי ה' איננו חפץ בקרבן אדם שלא כמו האלילים שתובעים לעשות על-ידי עושיהם - עובדי האלילים. אולי זה גם שם בסימן שאלה חידוש הקרבת מן החי.

אצל כל אדם יש נטייה להקרבה מטבע בריאתו

אנו עוסקים בהקרבה כי ספר ויקרא פותח בתורת הקורבנות. זה מביא אותנו לאדם עצמו ולא רק לבהמה שהקריבו אותה בבית המקדש. מעיון מעמיק, נגיע בהכרח למסקנה כי רק הקרבה למען האחר בנפש חפצה חשובה היא. זה מתחיל כדוגמה "הָאֵם" המקריבה הרבה מכוחה ומזמנה להבאת ילדים לעולם ומגדלתם ומלוה אותם בדרכם לחיים טובים. הָאֵם עושה זאת לא מפני שמישהו חִיֵּב אותה לעשות זאת, אלא הוא עושה זאת מרצונה ובנפש חפצה. יש להניח כי מצפה בבוא היום היא תזכה מילדיה, שהקריבה מעצמה למענם, להקריב הם מעצמם למענה. כך גם האב מקריב כל אשר יש לו למען ילדיו, כדי שינהגו בהקרבה מעצמם למען הוריהם. וכך גם האדם עושה למען החברה בה הוא חי, לכן הוא מצפה כי החברה תגמול לו כגמולו. הקרבה מן הסוג הזה יוצרת תשתית נפשית לקרבה בין בני האדם, כי הרי האדם כבר הקריב מעצמו למען החברה. המושג קרבה כולל הקרבה ושני מושגים אלה משורש אחד אותיות ק.ר.ב. זה גם אשר מוציא אנשים לקרב, לעשות לא למען עצמם אלא גם ואלי בעיקר למען הזולת. ההקרבה לשם שמים, לא נועדה להכשיר את השרץ ועל המקריב איננו צריך לצפות לתגמול או לתמורה. זאת "הקרבת אמת" או לשם שמים.

הָעוֹלָם בְּצַעַר וְלֹא נִרְאָה הָאוֹר בַּמִּנְהָרָה

אָכֵן טוֹב לָדַעַת כִּי לְכֹל חוֹטֵא יֶשׁ כַּפָּרָה

וּבִלְבָד שֶׁהָחוֹטֵא מוֹכן לַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה

כֹּל שֶׁצָרִיך לְהַטּוֹת אֹזֶן לַזֻּלָּת וּלְהַקְשִׁיב

אֵין בְכַך הַקְרָבָה זֶה רַק בְּנוֹעַם לְהָשִׁיב

לָזֶה צָרִיךְ פָּשׁוּט רַק לְהַקְשִׁיב

הַדֶּרֶךְ לִרְכּוֹשׁ לֵב פְּשׁוּטָה שֶׁצָרִיךְ לְיַשֵּׂם

לְהָשִׁיב בְּנֹעַם כִּי לָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבּוֹר גָּרֶם

וּמִשֶּׁבָא הֶאָסוֹן לֹא יַבְחִין בֵּין הַטּוֹב לָרַע

נַעֲשֶׂה טוֹב אַף אִם הָאָדָם הָרָע לֹא יִפָּגַע

כִּי מֵהֶאָדָם הַטּוֹב דָּבָר לֹא נֳגְרַע

אָכֵן הִגִִּיעָה הָעֶת וְהַשָּׁעָה לְחַשֵּׁב מַסְלוּל

לְסַלֵּק אֵיבָה וְטִינָה מִקֶּרֶב הָעָם לְחִשּׁוּל

מִפְּנֵי כֹּל נֶגַע אוֹ פֶּגַע שֶׁלְּדִידָם אֵין גְּבוּל

תֵּהֵא הַקְרָבָה מִיָקְרָה לְשֵׁם שָׁלוֹם כָּלוּל

כִּי צוֹעֲדִים בְּסִכּוּן בִּשְׁבִיל תָּלוּל