בזמן שרבים מאיתנו מצויים בבידוד וכל השאר מוגבלים בצאתם מביתם, יושב לו אברה מנגיסטו בבידוד אמתי המגחיך את מושג הבידוד שנכפה על רבים מאיתנו בעקבות הנגיף החדש.
בניגוד לאחרים, מצוי אברה בבידוד מלא ומוחלט כבר קרוב לשש שנים ארוכות ומתישות ללא קשרים טלפוניים, ללא וואטסאפ ואמצעי תקשורת אחרים, ללא חום אנושי ויחס אוהב, ללא שום מידע אם מישהו דואג לו ומחפש אחריו, ללא טיפול רפואי הולם (אם הוא זקוק לו) וללא שום תקווה. לכל זה מתווסף מצבו הנפשי הקשה שאותו הוא סוחב עוד לפני שנשבה.
בזמן תהליך הבחירות הארוך בתולדות המדינה (וכנראה שגם בתולדות האנושות כולה) ועוד יותר עכשיו בזמן התפשטות נגיף הקורונה, למי יש בכלל זמן לחשוב על אברה ולטפל בענייניו? אפילו מדינות אחרות שיכולות לעזור עסוקות עכשיו במגפה הקשה ופחות מתעניינות בגורלו של אדם בודד ממדינה זרה.
אני מקווה שהקמת הממשלה המסתמנת והורדת עומס ענייני הבחירות מכתפי ראש הממשלה, תוביל להגברת המאמצים לטפל בעניינו של מנגיסטו. כל יום שעובר הוא יום קשה במיוחד לאברה ומשפחתו וכל יום שעובר, רק מעמיק את הטראומה שתישאר לו עד סוף חייו.
רבים יכולים לסייע
לא הכל חייב ליפול על כתפי ראש הממשלה. יש ח"כים מהעדה האתיופית, יש ח"כים מהמפלגות הדתיות והחרדיות שמצוות פדיון השבויים אמורה להיות יקרה לליבם ויש ח"כים חילוניים מכל העדות המחויבים לדאוג לשלום אזרחי ישראל, ויש גם ח"כים ערבים שיכולים לעזור לא מעט באמצעות הקשרים שלהם עם הרשות למרות האיבה בינם לביננו.
בושה
בושה שאברה הופקר עד עכשיו. בושה שקהילה אתיופית צריכה לחוש כל פעם מחדש שמזלזלים בה. גם אם ישנם מהלכים מאחורי הקלעים להשבתו של מנגיסטו בושה שאין אף גורם מעודד ואף פוליטיקאי שמזכיר את אברה שוב ושוב ושוב ברשתות החברתיות, בתקשורת, במסיבת העיתונאים ובנאומים בכנסת כדי לגרום למשפחתו ולקהילה האתיופית כולה תחושת שייכות, חיבוק ואהדה.
בושה שאין הפגנות המוניות, התגייסות אומנים מפורסמים וזמן מסך בערוצי הטלוויזיה כפי שהיה ל
גלעד שליט כשישב בשבי החמאס, ובושה שרוב הישראלים לא מודעים בכלל לעניינו של מנגיסטו ואם כן אז רק באופן מעורפל.
אופירה וברקוביץ נהגו להציג בקביעות בתוכניתם את תמונותיהם של
הדר גולדין ו
אורון שאול אך מאברה מנגיסטו הם שכחו למרות שבניגוד לחיילים הוא היחיד שישנה תקווה לגביו שהוא נשאר בחיים (מבלי לזלזל חלילה בחובתה של המדינה גם כלפי החללים).
האמצעים להשבתו של מנגיסטו קיימים
בזמן שאנחנו מעבירים כספים וחומרי גלם לרשות ומעניקים להם סיוע, ובזמן שיש לנו את כל האמצעים לעצור להם את החגיגה ולשתק להם את החיים גם בתחומים אחרים ואף לנקוט בחיסולים ממוקדים, אין שום סיבה שהשבויים והנעדרים יישארו שם.
אם לא ננהג ביד קשה, נעביר את המסר ששבי בני עמנו הוא עניין נסלח ושאפשר כבר עתה לתכנן את החטיפה הבאה. ללא חוט שדרה ישוב גם טרור העפיפונים, ישובו הטילים וכל הפעילויות האחרות שנועדו לשתק לנו את החיים.