חג הפסח נחשב לחג המשפחה, הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בכך שליל הסדר נחוג בדרך כלל בקהילות שונות בחברתם של אנשים רבים - בני משפחה, קרובים וידידים. את קריאת ההגדה בליל התקדש חג פותחים אנו בקריאה הלבבית "כל דכפין ייתי וייכול. כל דצריך ייתי ויפסח". בקריאה זו אנו מזמינים את אורחנו לערוך את ליל הסדר בקרבנו בשמחה, באהבה ובאחווה.
אכן הכנסת האורחים המוזמנים ל"סדר" היא חלק ממצווה חשובה של גמילות חסדים. אנו כבני בניו של אברהם אבינו, שהוא המקור עבורנו ללמידת מצוות החסד, דבקים אנו במידה זו. כידוע, בדורות קדומים נוכח מצוקות כלכליות היו אחינו בני ישראל נודדים ועוברים ממקום אחד למשנהו, אם מחמת גירוש על-ידי השלטונות או מסיבות אחרות, וכאשר הייתה מגיעה משפחה למקום בו אין לה בית ואין לה פרנסה שם אנו היינו מצווים במצוות הכנסת אורחים.
ידועים סיפורים מהעבר מימי השואה הנוראה ומטרום הקמת מדינת ישראל על אותם משפחות שהיו מתגוררות בתנאי דיור לא נוחים בבתים צפופים, ולמרות זאת כאשר הגיעו פליטים, היו מכניסות אותם לתוך ביתם ושם היו מתחלקות עימם בפת ובמצעים ובלבד שלא יהיו מושלכים לרחוב. כיום, ניתן לראות שהכנסת האורחים היא בדרך כלל עניין חברתי של התקרבות בין משפחות, על-מנת להעמיק את ההיכרות וליצירת יחסים טובים יותר, דבר המוסיף אהבה ואחווה בין המשפחות.
לשאלה, מהו המניע לכך שבימינו רבות מהמשפחות מזמינות אורחים לשולחנם דווקא בליל הסדר ולא בשאר החגים? הרי בתורה נצטווינו לדאוג לעניים במועד השונה מחג הפסח כפי המצוין בספר דברים: "ועשית חג שבועות לה' אלוקיך מסת נדבת ידך אשר תתן... ושמחת ... ועבדך... והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך... וזכרת כי עבד היית במצרים..." (י'-י"ג). משמע מדברי הכתוב שאנו מצווים לדאוג לעניים בין הזכרת חג השבועות לחג הסוכות ולא בחג הפסח. שאלה זו שנשאלה במסגרת שיחת מוסר בישיבת הנגב על-ידי המשגיח הרב חיים פרידלנדר זצ"ל נענתה על ידו במספר תשובות.
התשובה הראשונה: בספר "מעיל צדקה" שו"ת שחיברו ר' יונה לנדסופר מגדולי רבני בוהמיה במאה השבע עשרה, שם מובאים דבריו של רבי משה פיזנטי מספרו "חוקת הפסח" שהזמנת עניים שייכת לעניין יציאת מצרים. בזמן היציאה ממצרים עם ישראל היה בשיא השפל, עני מרוד, עבד שאכל לחם עוני, והקב"ה גאל את העם הנחיל לו רכוש רב וכעת העם הולך בדרכו של הקב"ה ומיטיב עם העניים ומזמינם לשולחנו.
התשובה השנייה: בספר "שבט מוסר" שחיברו הדיין המקובל רבי אליהו האתמרי שחי בטורקיה במאה השש עשרה, שם מובא שבספר (תנא דבי אליהו פרק כ"ג) מראה על הקשר שבהזמנת אורחים ליציאת מצרים. ביציאת מצרים עם ישראל כרת ברית לעשות חסד זה עם זה וכעת אנו מקיימים כריתת ברית זו בהזמנת אורחים לשולחננו.
התשובה השלישית: מתייחסת למחבר הקודם בעל "שבט מוסר", המציין כי השכינה שירדה עם עם ישראל למצרים, גאולתנו משם הייתה גם גאולת השכינה. וכשם שאנו שמחים בפסח גאולתנו אנו שמחים בגאולת השכינה "ומה שמחה יש לשכינה אם העניים בצער, ואם משמח לעניים משמח לשכינה".
התשובה רביעית: בזמן האחרון שמעתי תשובה נוספת בשמו של הרב
אברהם שפירא זצ"ל מי שהיה הרב הראשי לישראל, המופיעה בפירושו להגדה של פסח "היושבת בגנים". לשאלה, מדוע נסמכה הזמנת האורחים בליל הסדר למה שכתוב מיד אח"כ "לשנה הבאה בארעא דישראל"? בהגדה מובא שיש לפרש על-פי המדרש שלבני עלי הכהן מתכפר בצדקה. יש כפרה כדוגמת בית המקדש והיא גמילות חסדים. במדרש שוחר טוב (תהילים ס"ה) מופיע כי מי שהוא גומל חסדים יהא מבושר שתהא תפילתו נשמעת. לאמור, שגמילות חסדים היא סגולה לגאולה והצלה. לכן מכיוון שהזמנו את האורחים לשולחננו וקראנו "כל דכפין ייתי וייכול", על-ידי כך אנחנו ראויים לבקש ש"בשנה הבאה בארעא דישראל".
עם בוא חג החרות, כאשר נשב בליל הסדר סביב לשולחן הערוך בפאר והדר, עלינו לחשוב על אותם אלה השרויים בבדידות ועוני ואינם חשים כלל באווירת החג, ומחובתנו כבני אברהם לסייע להם במידת האפשר.
