האם החזון הפלשתיני מוגבל להקמת מדינה ביהודה ושומרון ועזה שבירתה מזרח ירושלים? האם אפשר למתן את החזון הפלשתיני על-ידי תמריצים כלכליים? האם אפשר לקדם את תהליך השלום על-ידי התעלמות מהחזון הפלשתיני?
במזרח התיכון הערבי/מוסלמי, בניגוד לדמוקרטיות המערביות, המשטרים הם רודניים, מונחים על-ידי חזונות ארוכי-טווח, דורסים את רוב האוכלוסייה ואת סדר העדיפות שלה, אינם מוגבלים על-ידי מערכת איזונים ובלמים, ואינם עומדים לבחירות.
משקל החזון של משטרים אלו הוא כבד משקל יותר מכל פיתוי כלכלי מבית היוצר המערבי, אם כי לעתים קרובות הם נוקטים במדיניות והתבטאויות קצרות-טווח שנועדו להסוות את החזון ולהטעות את ברי-השיח המערביים. לדוגמה, החזון הפלשתיני מתועד ומטופח במערכת החינוך הפלשתיני - מגן הילדים ומעלה - ונועד "לשחרר את פלשתין". הורתו של החזון הפלשתיני ומיפויו, מהירדן ועד הים התיכון, לא באו לעולם בעקבות מלחמת 1967 אלא לפניה.
מהות החזון הפלשתיני הוצגה ב-1964 באמנת ארגון אש"פ, שהוא מקור הסמכות של הרשות הפלשתינית, ולכן מנהיגי אש"ף (ערפאת ומחמוד עבאס) הם מנהיגי הרש"פ. 33 סעיפי האמנה מציגים אסטרטגיה ארוכת-טווח "לשחרור פלשתין" וחיסול "הכיבוש הציוני", תוך התמקדות בשטחי "הקו הירוק" והימנעות מהתייחסות ליו"ש ועזה שהיו אז בשלטון ירדן ומצרים.
תוכנית השלבים
ב-1968 עודכנה האמנה הפלשתינית כדי לכלול את כל השטח מהירדן ועד הים התיכון. האמנה עדין בתוקף, בניגוד להתחייבויות אש"ף מאז
הסכם אוסלו, ואפשר לשנותה רק על-ידי רוב של שני שלישים מחברי המועצה הלאומית הפלשתינית. מיפוי החזון הפלשתיני מוצג על-ידי סמל אש"פ, המבהיר שמוקד הסכסוך אינו שטחה, אלא קיומה של המדינה היהודית.
גם הפתח, הארגון הגדול באש"פ, שהוקם ב-1959 - 8 שנים לפני מלחמת 1967, מבהיר באמנתו ובסמלו שהתנאי "לשחרור פלשתין" הוא מחיקת ישראל מהמפה. ב-13 לספטמבר 1993, שעות ספורות לפני החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, התראיין ערפאת לטלוויזיה הירדנית וציין שמדובר בהסכם ארעי - שלב במימוש "תוכנית השלבים" (עשר הנקודות) מ-1974. לפי "תוכנית השלבים" אפשר לקבל כל הסכם גם אם הוא מעניק לפלשתינים רק חלק מהחזון, כשלב במאבק לחיסול "הכיבוש" והקמת מדינה פלשתינית מהירדן ועד לים התיכון.
מחמוד עבאס וערפאת הדגישו את מרכזיות "תוכנית השלבים" כמכשיר למימוש החזון הפלשתיני. הם שאבו השראה מהסכם חודיבייה שנחתם על-ידי מוחמד עם שבט קורייש במכה, הופר במתקפה צבאית לאחר שדרוג השריר הצבאי של מוחמד, והוביל לכיבוש מכה ולקידום חזון השתלטות האיסלאם על העולם. הסכם חודיבייה הפך לציר מרכזי ביחסי האיסלאם עם "כופרים", כולל גיבוש הסכמי שלום המהווים "הפסקת אש" ולא "שלום סופי" - שלב בניצחון על "כופרים".
ב-2020 משתקף החזון הפלשתיני באופן האותנטי ביותר דרך מערכת החינוך הפלשתיני, הפופולריות הגבוהה של "מיין קאמפף" ו"הפרוטוקולים של זקני ציון" בשטחי הרש"פ, האדרת טרוריסטים פלשתינים והתמיכה הכספית במשפחותיהם, והסתה שיטתית במסגדים ובתקשורת הפלשתינים.
פיתויים כלכליים
למרות שהעובדות הנ"ל מקבלות גיבוי מוחשי על-ידי טרור פלשתיני חסר-תקדים מאז 1993, ממשיכים גורמים רבים בממסד הפוליטי, אקדמאי, תקשורתי ועסקי לשעבד את המציאות להרהורי-לב. הם מעדיפים את המלל הפלשתיני הערב לאוזן על פני המעש הפלשתיני הפוגע בכמיהה לפתרון הסכסוך ולשלום. הם נאחזים ב"שומר המסך" הפלשתיני, מסרבים להכיר במציאות הפלשתינית, ואף משלים עצמם שחבילת הטבות כלכליות תביא לשינוי החזון הפלשתיני.
הם מתכחשים לעובדה ששיקולים כלכליים והצהרות שלום לא הביאו לדו-קיום בשלום בינערבי ובין-איסלאמי מאז המאה ה-7. כמו-כן, פיתויים כלכליים, מדיניים וטריטוריאלים מרחיקי לכת (במסגרת הסכם אוסלו וגרורותיו והנסיגה מרצועת עזה) לא הקטינו, אלא הקצינו, כצפוי, את להבות ההסתה והטרור הפלשתינים.
הקרבת המציאות על מזבח הרהורי לב, על-ידי הנשיא ג'ימי קארטר, העניקה רוח גבית להשתלטות האייתולות על אירן וליצירת איום ברור ומיידי לשלום העולם. התעלמות הנשיא
ג'ורג' בוש מחזונו של
סדאם חוסיין עודדה אותו לפלוש לכווית, והציתה שתי מלחמות, מלחמת אזרחים מתמשכת והידרדרות אזורית. התעלמות הנשיא אובמה, ומנהיגים נוספים במערב, מהצונאמי הערבי שהתפרץ ב-2010, הביאה לאשליית "האביב הערבי", הממשיכה לגרום להתפרצויות וולקניות במזרח התיכון. התעלמות מחזון האייתולות הינחתה את הנשיא אובמה וחבריו להנהגה המערבית בגיבוש "הסכם הגרעין" שהעניק חמצן למגלומניה טרוריסטית, בליסטית וגרעינית.
סירוב להכיר במציאות הוביל רוב מכריע של הממסד הישראלי לחבק את ערפאת, לחלצו מחוסר-רלוונטיות גוברת, להעניק לו בסיס יעיל להגשמת חזונו, ולהובילו לקבלת פרס נובל לשלום ולהפכו למבקר-מתמיד בבית הלבן. האם ישראל תפיק לקח אסטרטגי משגיאות הרות גורל בעבר הקרוב, או תמשיך להתעלם מהכתובת על הקיר הפלשתיני, למרות שהיא כתובה בדם?
