מריה, עובדת בית אבות ליד מדריד, נמנעת מזה שלושה שבועות מלחבק את ילדיה בתום יום עבודה ארוך. היא מפחדת שמא חלתה בקורונה תוך כדי טיפול בזקנים, ש-50 מהם מתו בתקופה זו ו-90 נוספים הוכנסו לבידוד. כך נראית המגיפה בספרד, השנייה רק לאיטליה בחומרת הקורונה בה.

מריה וחבריה לעבודה טרם נבדקו בעצמם, מדווח גארדיאן. הם קיבלו מסיכות, אך עליהם לאלתר חלוקים משקיות אשפה. נכון לסוף השבוע שעבר (3.4.20), שני עובדים בבתי אבות בספרד כבר מתו מקורונה ו-400 נוספים חלו. עובדי בריאות מהווים 14% מבין 100,000 המקרים בספרד, שכבר גבו את חייהם של 10,000 בני אדם.

במחוז מדריד פועלים 470 בתי אבות, בהם מתו 3,000 איש בחודש שעבר – מחציתם בשבוע האחרון של החודש. הקשישים שבבידוד תקועים בחדריהם, מפוחדים ומבולבלים. רק לבני המזל שביניהם יש טלפונים ניידים, המאפשרים להם לשמור על קשר עם בני משפחותיהם. משרד ההגנה הספרדי גילה, כי חיילים שהגיעו לבתי אבות נגועים, מצאו קשישים נטושים ומתים במיטותיהם.

חוויאר מרטינז גרסייה הוא פקח שמורות טבע, העובד כעת עם חבריו בבתי אבות נגועים במחוז סורייה, 230 ק"מ צפונית-מזרחית למדריד, ממשיך גארדיאן. הם מצוידים היטב: חליפות מגן, מסיכות, כפפות, מגפי גומי ועוד. החבורה משתדלת להגיע במצב רוח טוב אל הקשישים, שעד כה ראו דמויות כאלה רק בסרטים. לדבריו, המשימה דומה במקצת למלחמה בדליקות יער: מפחידה תחילה, אך ממריצה כאשר יודעים מה לעשות.

לואיס אנסייאס עסק בתיאום המאבק ביותר מתריסר התפרצויות של מגיפות, כולל האבולה, ועבד באיזורי מלחמה כמו אפגניסטן ואנגולה. כל זה גורם לו דווקא להרגיש מוזר, כאשר עליו לפעול במולדתו, בגוף רפואי התנדבותי המקים בתי חולים זמניים כדי להקל במעט מן העומס על שירותי הבריאות הכורעים תחת הנטל.

אנסייאס סבור, שאין מערכת בריאות בעולם היכולה להתמודד לבדה עם הקורונה, ומציין שאירופה ויתר חלקי העולם המפותח לא נתקלו במגיפה שכזו מאז השפעת הספרדית ב-1.19 – כך שכלל לא ניתן היה לדמיין אותה. לדבריו, כעת העדיפות היא להציל חיים, אך כאשר המגיפה תחלוף – חייבים להפיק לקחים: אנושיות, תכנון והכנות.

תוכניותיה של מריה אינן מרחיקות לכת יותר מאשר לעבור עוד יום, לאזור כוחות ליום המחרת ולשמור ברמה נמוכה ככל האפשר את רמות הפחד והחשיפה שלה. "היה לי יום אחד ממש רע בשבוע שעבר, כאשר המון אנשים מתו ונדמה היה שלאיש לא אכפת. באתי הביתה ואמרתי: זהו זה, אני חייבת כמה ימים כדי לנוח ולהתאושש". בתה בת העשרה שכנעה אותה: "אם הזקנים והזקנות הללו ימותו, הם ימותו בכל מקרה. אבל אם לא תלכי, זה יהיה עוד יותר גרוע עבורם. הם צריכים שתבואי ותעשי כמיטב יכולתך".

מריה נחושה בדעתה כעת להחזיק מעמד כמיטב יכולתה, שהרי היא ועמיתיה הם המגע האנושי היחיד שיש לרבים מאותם זקנים במשך שבועות ארוכים של חוסר ודאות, בדידות ואף גרוע מכך. "לפני כמה ימים, אחת הזקנות – שלא ראתה את בתה במשך שבועיים – רצתה לחבק ולנשק אותי. לא יכולתי, כי זה אסור. ואז היא אמרה: מותק, תני לי לפחות את ידך, כי זה כל מה שיש לנו".