לאחרונה אנו עדים לתופעה מעניינת שבה מי שלא הצביעו עבור מפלגה בבחירות מותחים ביקורת קשה על התנהלות המפלגה שכאמור לא תמכו בה. התופעה פושה גם בימין וכמובן גם בשמאל.
תומכי ימינה של בנט בבחירות (אלו שלא הצביעו ליכוד) זועמים על מכירת החיסול של נתניהו לגנץ במחירי "רצפה", לדעתם. מה להלם להלין על מפלגה שלא תמכו בה. בשמאל העניין מעניין ומוזר עוד יותר. מפלגת העבודה ספגה מכה קשה בבחירות וירדה ל-3 מנדטים בלבד. רוב מצביעיה הפוטנציאלים עברו/ערקו למפלגות אחרות. חלקם מתומכי מרץ במועד ב עברו להצביע למשותפת וחלקם בהצבעה "יעני" אסטרטגית לכחול לבן.
אלו וגם אלו הורידו את כוחה של רשימת אמת בכנסת לשפל חסר תקדים. עתה עריקי ההצבעה מטיפים מוסר. מדוע העבודה לא נשארת באופוזיציה? מרוב הצבעה אסטרטגית לכחול לבן או מצפונית למשותפת הביאו את המערכת הפוליטית למצב שבו רק ממשלת אחדות מתאפשרת. כל האזהרות מראש שהצבעה לכחול לבן תביא ל
ממשלה עם הליכוד (זאת הם הודיעו מראש מעל פני כל עץ רענן) ושהצבעה למשותפת, תביא לתוצאה דומה, נפלה על אוזניים ערלות. העובדה כי אין סיכוי לממשלה צרה בתמיכת המשותפת הייתה ברורה מראש הואיל וראשי כחול לבן הודיעו שזו אופציה שאינה קיימת מבחינתם.
אגב, רק
עמיר פרץ אמר את האמת וקרא לממשלה בתמיכת המשותפת לפני הבחירות וספג קיתונות של רותחין על כך. רבים וטובים לא הקשיבו, הצביעו לא נכון מבחינתם ועכשיו באים בטענות. אז יכול להיות שהממשלה שהולכת ונבנית היא ממשלה רעה ומנופחת אבל זו תוצאת ההצבעה של מאות אלפים שלא הצביעו אמת וממשלת 30 פלוס עדיפה על בחירות רביעיות. למלינים למיניהן אומר רק זאת ברור שאילו רשימת אמת הייתה עם 33 מנדטים וכחול לבן עם 7 עמיר פרץ היה מקים ממשלה בלי נתניהו תוך פרק זמן קצר. אז חבריי קחו קצת אחריות על הצבעתכם ותתלוננו מול המראה כי בבחירות אין חרטות (בשני קמצים).
ועוד הערה מהותית לגבי סוג הממשלה: ערב הצטרפות מפלגת העבודה לממשלת שרון ב-2001 עמד
שמעון פרס על דוכן הנאומים בישיבת מרכז מפלגת העבודה באולם הסינרמה בתל אביב ושאל שאלה רטורית לגבי הרכב הממשלה: "זה גנדי? זה ליברמן"? והעביר את הצעתו להצטרף לממשלת שרון עם בן-אליעזר כשר ביטחון ואתו, שמעון פרס כסגן ראש ממשלה ושר חוץ. הממשלה החזיקה מעמד עד נובמבר 2002 והתפרקה בגלל חילוקי דעות על עניינים חברתיים וביות בתוך מפלגת העבודה (כרגיל).
פואד בן-אליעזר החליט לפרקה, לדעתי, בין היתר, כי חשב שהמהלך יסייע לו בעוד גרם מנהיגות במפלגה בה התערער מעמדו. ממשלת אחדות זו, שנולדה בצל אירועי טרור קשים בלב אוכלוסייה אזרחית ישראלית, אכן נקטה ביד קשה במלחמה בטרור אך גם ניתנה בה גם יד חופשית לפרס כשר חוץ ליזום מהלכים מדיניים ולהצהיר הצהרות שרב היה המרחק בינן לבין עמדות גנדי וליברמן. כאז כן עתה המהלך של הצטרפות לממשלה נתקל בביקורת קשה של האגף היוני במפלגת העבודה (ב-2001 למפלגה היו 20 מנדטים בכנסת, מתוך 23 של ישראל אחת, אז עדיין היה מקום לאגפים יוני וניצי) וכמובן, כרגיל, הופעל לחץ תקשורתי כבד על פרס שלא להצטרף לממשלת שרון - ממשלת ריב ומדון ומלחמה כדברי הפרשנים.
במשך שנה וחצי של כהונתה נולד הסכם פרס-אבו עלא ופרס אפילו העז להגיד בנאומו בעצרת האו"ם שהרוב בישראל בעד הקמת מדינה פלשתינית עצמאית כשגוש הימין בממשלה נחנק מכעס. אני חושב שממשלה עם גנץ כשר ביטחון, אשכנזי שר ביצועי בכיר,
איציק שמולי ברווחה ועמיר פרץ כשר כלכלה ותעסוקה (שניים שמאוד ידאגו לאזרחים) "זה סמוטריץ'? זה אוחנה"? כנראה שלא. ותמיד אני נזכר במצבים אלו באמירה של
אבא אבן שאמר לי לפני שנים רבות: בחור צעיר, בפוליטיקה בוחרים בין הבלתי רצוי לבלתי נסבל.
והערה אחרונה לסיכום: בפוליטיקה תמיד לוקחים הימור ויכול להיות שהממשלה תהיה פארסה אחת גדולה. זה הסיכון שלוקחים. כגודל הסיכון כך גודל הסיכוי.
