בתי חולים בחירום

כמנהגי ברדיו, ברצוני לספר על נסיון אחד בשני מקומות - בארץ ובארה"ב. אפתח בהתמודדות במגיפה ואסיים במקרה ספציפי בבתי חולים בשתי המדינות.

בשבועות האחרונים נוכחנו לדעת שבארץ מתקדמים בכמה שבועות מארה"ב. כל הצעדים שננקטו ארץ מגיעים באחור של כשבועיים עד שלושה לארה"ב. במבחן המעשה והתוצאה, ישראל תחת הנהגתו של בנימין נתניהו ושר הבריאות החרדי יעקב ליצמן, התנהלה בדיוק בצורה הנכונה. כל הביקורת שהוטחה בשניים, ההתנגדות לכל צעד וצעד בו נקטו, הן מבית (לדוגמה ממשרד החוץ) והן מהאופוזיציה (אהוד ברק ואחרים), התבררה כשגויה בעליל ונטולת כל בסיס, ועלינו להיות אסירי תודה שהם פעלו כפי שפעלו בפני בלתי נודע מוחלט. מי שאינו משוכנע בכך, בשל סינוור חושים משנאת נתניהו או החרדים, אל דאגה. המשיכו בשלכם, הימים והשבועות הקרובים יוכיחו לכם פעם אחר פעם עד כמה הם צדקו.

בדומה מאד, גם בארה"ב הייתה התנגדות עיקשת ועזה, הן מבית והן מחוץ. מחוץ בגלל שנאת הנשיא טראמפ. לא משנה מה הוא עושה, הוא אשם. במה? במשהו. בהיותו טראמפ. ומבית, שכן אפילו הנשיא זלזל בכוחו של הנגיף ופטר אותו שהמון מתים מדי שנה מהשפעת העונתית, כך שלא צריך להתרגש - כמה חמור יכול להיות הנזק שהנגיף הדומה לשפעת כבר יכול לגרום? כמה טוב שהנשיא טראמפ הוא המבוגר האחראי, שכן ברגע שהבין שהנחת העבודה הראשונית שלו הייתה שגויה, הוא יצא לפעולה בנמרצות אופינית, ומאז, כמו קברניט ספינה בים סוער, הוא מכוונה בכדי להמנע מגלים המאיימים להטביעה.

בארה"ב יש בסיס דתי נרחב מאוד המתפלל לשלומו של הנשיא, סגן הנשיא וכל הצוות העוסק במלחמה בקו-ויד-19, כמו גם להחלמת החולים, לניחום האבלים ולשמירה על כל העוסקים במלאכה - רופאים ואחיות, עובדי צוות ועובדי ניקיון בבתי החולים, במעבדות ובמרפאות, וכל העובדים החיוניים באשר הם, המאפשרים לנו להיות בבית, שרועים מול הטלוויזיה, אוכלים ללא סוף ולא כל כך מודאגים (הממשלה משלמת כאן לכולם - דמי אבטלה למחוסרי העבודה בסך 4,200 דולר לחודש למשך ארבעה חודשים; לכלל העסקים הקטנים את סך כל המשכורות בחודשים וחצי הקרובים, לפי הממוצע החודשי בשנה החולפת, בתנאי שהם ימשיכו להעסיק את עובדיהם, גם אם העובדים לא ממש עובדים; והחברות הגדולות מנצלות את המצב להרוויח ובגדול ולחלוב את משלם המיסים ככל הניתן).

אותו בסיס דתי מוזמן מדי שבוע בשבוע לשיחת ועידה עם הבית הלבן. בכל שיחה מעדכנים את המשתתפים ראשי הלוחמה בנגיף, אותם אנשים שאנחנו רואים בטלוויזיה לצד הנשיא. בערב פסח הנשיא וסגן הנשיא דיברו עם ראשי הדת בשיחה זו. בפעם הראשונה מזה למעלה מעשור, מורגש הכח של הדת, כוחה של תפילה ואחדות אמונה. גם בארץ נוכחנו בכך - ברכת הכהנים בכותל, עם עשרה כהנים ובהם שגריר ארה"ב בישראל, דיויד פרידמן, וכל הציפורים שעפו להן במגרש המשחקים החדש, הריק מאדם, שהזכיר את "מקהלה עליזה":

על ראש הברוש שבחצר
שמחה והמולה,
שם כל הציפורים בעיר
הקימו מקהלה.

אותה המקהלה גירתה לאין קץ חתול שהסתובב לו בין עשרת הכהנים ברחבת הכותל שלו. אלו מתפללים, וזה מקפץ, מנסה (לשווא) לתפוס לו ציפור אחת. אל דאגה, היום הן על ראש הברוש שברחבה, ומחר על עץ הצפצפה, אנחנו מסוגרים בבתים, ועוד נכונו לנו ימים קשים.

חסרות דאגה הן הציפורים, והטבע דורש מחדש את שלו. כשאין אנשים, מגיעות החיות למיניהן למקומות שבעבר היו שטחי המחיה שלהן ונגזלו על-ידי בני האדם. בו בזמן, אנחנו מסוגרים, כמעט אין יוצא ואין בא. בארץ המדפים מלאים, ורק כאן בארה"ב, ארץ האפשרויות האינסופיות יש מחסור בכל. המדפים ריקים. הזמנות הביתה מגיעות עם למעלה ממחצית הדברים "לא במלאי". כמה זמן יכול לקחת למלא את המדפים? הייצור מקומי (לפחות של ניר טואלט, קמח ושמרים, כמו גם גידולים מקומיים של פרות וירקות), המשאיות נוסעות מחוף לחוף, והמועסקים בחקלאות ובייצור ואריזה ממשיכים לעבוד. איך הגענו למצב של מחסור מוחלט (תירס בקופסאות, טונה, ..., מזל שביצים יש בשפע - התרנגולות לא הפסיקו להטיל עדיין) ואי יכולת למלא את המצבורים תוך שבוע, שבועיים, שלושה? היכן אנחנו חיים? ממש מדינת עולם שלישי (וזו מחמאה).

המנעו מבתי חולים

אסור, פשוט אסור בתכלית האיסור, להגיע לבית חולים, בארץ או כאן. עדיף להמנע ככל האפשר מבתי חולים. הדבר נכון בשגרה, הן למבקרים והן לחולים, וככל שהשהות בבית חולים קצרה יותר, כך ייטב. הדבר נכון על אחת כמה וכמה עכשיו, בתקופת המגיפה. הרשו לי לתאר לכם כמה ביקורים כאלו בימים האחרונים, בארץ וכאן. המסקנה אחת היא - התרחקו והמנעו ככל האפשר. אך כשאין ברירה?

בארה"ב מחייגים 9-1-1 לכל מקרה חרום, והמוקדנים מקפיצים את הכוחות הנדרשים. אמבולנס כאן לא מגיע בנפרד כמו בארץ, כי אם כחלק מצוות הכולל כבאית. מגיעים שבעה בחורים חסונים (לעיתים נדירות בחורה ביניהם), ויש המתלהבים כל כך שנאמר שכדאי לקרוא לאמבולנס רק לשם כך (זיכרו, עלות הזנקה כזאת היא בערך 1,500 דולר, בין אם לוקחים אתכם ובין אם לאו, בין אם מאשפזים אתכם ובין אם מחליטים שאין צורך).

חבר טוב של המשפחה, אלמן ערירי בן 85, נלקח לבית החולים. אסור לאיש להגיע אתו לבית החולים. במחלקת המיון הוא נבדק מיד לקו-ויד-19, למרות שלא היו לו סימפטומים כלשהם. התוצאה תגיע בערך 12 שעות אחר מכן. בנוסף עשו לו מיד בדיקות נוספת (דוגמאת סי.טי) בכדי לאבחן את הבעיה בשלה הגיע. בשעה אחת לפנות בוקר הגיע אמבולנס נוסף להעביר אותו לבית חולים רונלד רייגן ב-UCLA. שם הוא אמור לעבור ניתוח למחרת היום. אם הניתוח יצליח כמשוער, ללא סיבוכים, הוא יועבר למחלקת טיפול נמרץ ליומיים או יותר, ממנה למחלקה רגילה, ומשם הביתה או למכון שיקום.

עד מכון השיקום, הכל טוב, בעיקר בגלל שבבתי חולים בארה"ב, וודאי בגדולים שבהם, כל חולה נמצא בחדר פרטי. אין זה אומר שהצוות מקדיש יותר תשומת לב לחולים, רק שאין צורך לחלוק את אותו חדר עם אחרים. במכוני השיקום הסיפור הוא כבר אחר, ובד"כ נמצאים שלושה, ארבעה או יותר בחדר, וזה מאוד לא נעים.

מה שנורא הוא שהחולה, שמצבו מצריך אשפוז, נמצא לבדו. איש אינו אתו. אין תשומת לב אישית. אין יד מנחמת, לוחצת, מהדקת, מעודדת. אין מי שיקרא לאחיות (המתעלמות באופן קבוע מהפעמונים או זעקות-תחינות למים או לעזרה). אין מי שיפעיל לחץ על האחיות, שתדענה שמישהו עוקב ומסתכל ומשגיח. הגרוע מכל הוא שאדם שנמצא במצב סופני לא זוכה למילה טובה, לחום אנושי, לדאגה כנה.

כמובן שיש יוצאי דופן, ועל שנים מהם אני חייב לספר: הרב האחראי בבית החולים סידר-סיני (מלשון ארזי הלבנון שנפגשו עם הר סיני, בית חולים יהודי הפועל מזה כמאה ועשרים שנה) מביא מדי יום שישי חבילות לשבת - בהן חלה קטנה, בקבוקון מיץ ענבים, נרות והחשוב ביותר - הקופסה מאוירת על-ידי ילדיו. מנהג של שנים, השגחה אלוקית באופן אישי. איני יודע מה קורה עכשיו, אך מהכרות עם אותם רבנים, לרוב גם שליחי חב"ד, ברור לי שהם פועלים תחת הנחת היסוד ש"שליחי מצווה אינם נזוקים" וממשיכים במלאכת הקודש שלהם. וישנו רופא-מנתח המטפל בחולי סרטן. הרופא הוא דתי, ובכל זאת, אפילו בערב שבת ובשבת, הוא הולך ברגל לבית החולים לבקר את מטופליו. כאמור, ישנם אורות בודדים באפילה, אך כדאי תמיד להמנע ולהתרחק ככל האפשר מבתי חולים.

מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות?

בארץ, באחד מבתי החולים הגדולים, הגיעה אישה מבוגרת ללא כל סימנים או חשד שהיא נדבקה בנגיף. מצבה לא היה קל, והיא, שאינה מתלוננת או מבקשת תשומת לב אף פעם (זה דור אחר, דברים שבעינינו נראים מוזרים), נאלצה להסכים שיקחו אותה למיון. בחדר המיון של אותו בית חולים גדול (חדר מיון שאני זוכר מלפני כמה עשורים, עת הרופא הרוסי הודיע לי שאני משוחרר, אך לא הייתי מסוגל אפילו לזוז ולו מילימטר על המיטה עליה שכבתי) עמדו כ-12 אחים ואחיות והיו עסוקים ב...כלום! יותר פשוט להכריז שהחולה שהאמבולנס הביא חשודה בנגיף ולשלוח אותה למחלקת החשודים.

בכניסה למחלקה (או ליתר דיוק במעלית) ניצב מאבטח חמוש, ואין לעבור אותו, יהיה מה שיהיה. החולה, אישה שהגיעה לגבורות מזמן, הייתה צמאה - גרונה ניחר, היה לה קר - שמיכה לא הייתה לכסות את רגליה החשופות, לא היה אתה טלפון וגם לא הבן או הבת, ולאיש לא אכפת. למחלקת בידוד אסור להגיע! יזרק החשוד, ואתו יעלמו המפתחות לתא, ממש כמו בבית סוהר.

מחכים לבדיקה, כמו בארה"ב. בדיקה שהטכנולוגיה עתה מאפשרת לקבל תוצאה מהימנה תוך דקות או לכל היותר כמה שעות, מתמשכת ומתמשכת, ויום אחד הופך למחרת. המעבדה עסוקה, אך האם לבית החולים אין עדיפות ראשונה? בכלל, אין מעבדות בתוך בית החולים המתופעלות על ידו?

מסכת היסורים נמשכה ובית החולים סרב לנסות לאבחן ולטפל בבעיה לשמה הביא האמבולנס את האישה. יותר קל לזרוק את החולה למחלקה סגורה (שם ודאי לא יגיע אליה איש, שש שעות היא זעקה לעזרה, ואין מענה אדם), וודאי כשמדובר בזקנה! היתכן? מסתבר שאכן בדיוק כך.

עשתה המשפחה מעשה והוציאה את הסבתא על אחריות המשפחה. ממילא לא מטפלים בה, ואם היא נדבקה בנגיף (הבדיקה הראשונה הייתה שלילית, אז החליטו החכמים באותה מחלקה באותו בית חולים לעשות בדיקה נוספת, העיקר להמנע מלעשות את הנדרש והמצופה מהם), הרי שזה מהשהות באותה מחלקה! ישאירו אותה מספיק זמן, ודאי תדבק, ואז אין סיכוי שיעבירו אותה לטיפול.

הקורא ודאי יגיד שהזוי הדבר, אך כבר שמענו לא רק על זקנים - גם על אנשים עם מוגבלויות ואחרים, ועל ה"טיפול" בו הם זוכים. יעז מישהו להגיד משהו, נשמע את בכי העובדים המסורים: "זה הנגיף". "אין לנו מספיק כוח אדם", "חסרים לנו אמצעים", וֹעוד תרוצים והתבכינויות שפשוט נורא לשמוע, ממש כמו פקידונים בעירייה או במשרד ממשלתי.

כיוון שהמצב לא השתפר בבית, קראו פעם נוספת לרופא ואמבולנס, והפעם העבירו אותה לבית חולים אחר - רק לא לראשון! הרופא שם לב שהיא כבר אושפזה, אך המשיך באבחון, דאג לבדיקות והחליט להעבירה לבית חולים לגילאים מתקדמים. אספר שהרופא ערבי. מילה טובה. גם על הרופא הרוסי שהגיע הביתה.

כאן אסור לאיש מבחוץ להגיע, אך בבית החולים הגריאטרי מותר אך ורק למטפל/ת, וגם זה לשמונה שעות בלבד. מדוע אסור לבן, לבת, לבעל או לאשה או למישהו שכוחו במותניו להיות עם החולה, לא לעזוב אותו? הלא המטרה היא להקל על עבודת האחים והאחיות ("תעשה המטפלת את העבודה השחורה"), אז מה ההבדל? אולי מנסיון הוחלט, כי בני משפחה יודעים לדרוש מהאחים והאחיות שיעשו את תפקידם, וכשהם לא בנמצא אין עין משגיחה? דומה הדבר בדיוק לקורה בכל מחלקה כאן בארה"ב, בבתי החולים הידועים ביותר, המפורסמים ביותר, הטובים ביותר: ללא השגחה ניתן להתפגר, ואיש לא יבוא לעזרה.

בכל הזדמנות אנו אומרים תפילה לשלום כל הרופאים והאחיות, צוותי העזר וצוותי הנקיון בבתי החולים. נמשיך לעשות זאת, גם אם חלקם מזניח את החולים, גם אם הגישה הרווחת היא שזקנים יכולים למות, שהם לא בעדיפות לקבלת חמצן, מכונת הנשמה ושאר עזרים או תרופות יקרי המציאות. מסתבר שיש החושבים שחבל להתאמץ, שילכו הזקנים לעולמם. גם הנגיף (או מי שהינדס אותו) חושב כך. נמשיך אנו לקוות שלא כך הוא ולהתפלל לבורא עולם שיפרוס על כל החולים את כנפי חסדו וישגיח עליהם. בדד הם נמצאים, ורק הוא יכול לנחמם, לעודדם, להבריאם.

אחזור לנסיון בארה"ב. הן בבית החולים הראשון והן בבית החולים השני מתקשרים עם המשפחה. איך הם עושים זאת? בבית החולים הראשון במחלקת מיון (רפואת חרום), אחות בשם אשלי התקשרה והייתה על הקו, במשך זמן לא מבוטל, וכל זאת לא בגלל שהיא השתעממה. זהו הנוהל כרגע.

בבית החולים השני, ע"ש רונלד רייגן בווסטוד (בתוך קמפוס אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס), הייתה אחות בשם ולרי, ולאחר החלפת משמרות אח בשם דיויד, וכל אחד מהם הקדיש את כל הזמן הנדרש לענות על שאלות, להסביר, לעזור. החולה לא היה לבד - על הקו היה הקרוב ביותר אליו. לחולה טלפון נייד (אך הבטריה תגמר במהרה לאחר ליל השימורים), קו נייח (לכל מיטה בבית החולים קו ישיר) והם אפילו הציעו להזמין את הצד השני להצטרף לשיחת זום על האייפאד של החולה (קרי האייפאד שמיועד לכל מיטה בבית החולים).

קדמה טכנולוגית? או אמצעים פשוטים בשרות האדם? האם זה כל כך קשה? בארץ הסטרט-אפים והטכנולוגיות המתקדמות ביותר? בארץ החידושים והפטנטים? האקסיט כאן פשוט: חיי סבך או סבתך, חיי קרוביך ואהוביך. אומנם לא בכסף נשקלת היציאה, אך בהרבה אהבה, וזו נראה שזנחה את העולם.

אני יודע בוודאות שעדיף להמנע מבתי חולים, בארץ או כאן. גם ברור ללא צל של ספק שאם חס וחלילה להיות מאושפז, אסור להיות לבד. אז מה עושים כשהמצב קשה או קריטי, או כשאי-אפשר לראות מרחוק ולהשגיח על מה שקורה? נותר רק להתפלל לאל עליון לעזרה, ולבקש שאלוהים גם יעזור לנו לא לכעוס על האחים והאחיות, הרופאים ושאר הצוות הרפואי, שכן גם הם בני אדם, גם אם נראה שלא אכפת להם בכלל.