מעטים מקנאים במנהיגיהם בימים אלו. נגיף הקורונה הוא אויב בלתי נראה, ופוליטיקאים כמעט תמיד מפסידים במאבקים נגד אויבים כאלה. הם מובלים בידי האירועים, לא יכולים להפעיל כלי נשק או עיצומים, אין ערך להבטחות או לאיומים שלהם, הטעויות שלהם נחשפות בזמן אמת, והם גם עלולי להיפגע בעצמם כמו בוריס ג'ונסון.

בטווח הקצר זוכים המנהיגים לעלייה באהדה בזמן משבר, מציין אקונומיסט, אך זהו פיצוי קטן בלבד ביחס לסיכונים שהקורונה מציבה בפניהם בטווח הארוך. וכאמור, הם גם מצויים בסיכון פיזי מיידי: אנגלה מרקל נאלצה להיכנס לבידוד בגלל חיסון שקיבלה; ראש ממשלה קנדה, ג'סטין טרודו – לאחר שאשתו חלתה; עלי אכבר וליאתי, יועצו של עלי חמנאי, חלה גם הוא. דונלד טראמפ ויריבו ג'ו ביידן נמצאים בשנות ה-70 לחייהם – קבוצת סיכון משמעותית.

הפוליטיקאים פגיעים יותר משום שכיום, עוד יותר מאשר בשגרה, הם חייבים לעבוד ללא הפסק. משבר הוא הזדמנות להנהיג ולתפוס מקום בהיסטוריה, לא הזמן לסגת אל הרקע. בנוסף לכך, עבודתם מסוכנת. פוליטיקה היא מקצוע המחייב קשר אישי ועצרות המונים, ויכוחים לוהטים בחדרים צפופים, דיונים עם עמיתים ויועצים. זה הרבה יותר קשה, ולמעשה בלתי אפשרי, בזמן סגר ומגבלות.

מי שמחוץ לממשלה יכול להתנחם במחשבה שמצוקה לאומית מתמשכת עשויה להפנות את הציבור נגד המנהיגים הנוכחיים. מי שהטילו מגבלות על אחרים אמורים לתת דוגמה אישית. שר בריטי נאלץ להסביר מדוע נסע 60 ק"מ כדי לבקר את הוריו. חברי פרלמנט בבוטסוואנה הוכנסו לבידוד וספגו ביוש ברשתות החברתיות לאחר שנתפסו עושים קניות.

לפוליטיקאים שבהנהגה יש תפקיד הרבה יותר קשה מאשר להוות דוגמה, מדגיש אקונומיסט: כיצד להסביר את חומרת המצב מבלי ליצור חוסר אמון ביכולתם להתמודד איתו? התוצאות הכלכליות של המגיפה נראות חמורות כמו הנגיף עצמו, וכעת הם מתקשים לאזן בין הרצון לספר סיפור עם סוף טוב, שחלקם ניסו לספר זמן רב, לבין המציאות העגומה. דונלד טראמפ הוא הדוגמה הטובה ביותר, כמי שעבר מ"הנגיף ייעלם בדרך נס" ל"יהיו הרבה מתים".

רבים מהם מעבירים מסרים חיוביים שאינם מביטים קדימה אלא אחורה, אל ההיסטוריה: "שרדנו דברים גרועים יותר", אמר עמנואל מקרון, לאחר שהבהיר: "אנחנו במלחמה". אבל הלשון המלחמתית ותהילת העבר יכולים לאחד את הציבור לזמן מוגבל בלבד, במיוחד אם אין אסטרטגיית יציאה – דרך ברורה אל מחוץ למצוקה הנוכחית. וכאשר אזרחים רואים כיצד מדינות אחרות היו מוכנות טוב יותר ומתמודדות טוב יותר, רבים מהם יראו את המסרים החיוביים כחסרי בסיס.

הפוליטיקאים יכולים לצפות שיהיה גרוע יותר – מבהיר אקונומיסט. במדינות רבות תקום דרישה לחקור את התגובה לנגיף, והחקירות יצביעו על טעויות רבות: איחור בהבנת גודל הסכנה, עיכוב בהגנה על האוכלוסייה, מחסור בציוד רפואי בסיסי, אלפים שמתו לשווא. תהיה הטלת אחריות ומי שנמצאים כעת בשלטון לא יוכלו לחמוק מכך.

כאשר זה יקרה, תחושת האחדות בין התושבים לבין מנהיגיהם תתברר כאשליה בלבד. אחרי הכל, תחושת הסולידריות החזקה ביותר הופגנה כלפי אלו שבאמת מסכנים את חייהם – עובדי הרפואה, הזוכים למחיאות כפיים המוניות. כאשר הפוליטיקאים מצטרפים אל התרועות לגיבורי הציבור, כמה מהם תוהים: כמה זמן יקח עד שאותם המונים יתחילו לגנות אותנו?