לוחמת בחזית המדע

הפרופסור עידית שחר התקדמה יפה, לדבריה, במסלול הקידום האקדמי, ולפני כחמש שנים קיבלה מעמד של פרופסור מן המניין, אז התחילה התמודדות אחרת שלה כפרופסור אישה באקדמיה. שחר מעידה: "צצו קשיים חדשים והתחלתי להרגיש שיש בעיה עם קידום של נשים. אנחנו נמצאות במיעוט, והכללים פה הם כללים שהולמים את הצד הגברי של הפרופסורה".

לאילו אתגרים נחשפת כאישה פרופסור באקדמיה?

שחר: "אחד הנושאים החשובים ביותר, למשל, בקידום למעמד של פרופסור הוא ההכרה הבינלאומית. לכמה כנסים בינלאומיים מזמינים אותך וכמה עמיתים יש לך בקהילת המחקר הבינלאומית. זוהי אמת מידה חשובה ביותר בקידום, ולי היה מעט קושי עם הקריטריון הזה. אני חושבת שלנשים בכלל באקדמיה יש עם זה קושי. החברותא הזאת של גברים חוקרים לא קיימת אצל נשים. אנחנו לא הולכות בתום הכנס לשתות ביחד בירה, ואנחנו מוצאות את החברות שלנו - שהן בדרך כלל מעטות - בקרב הקהילה המדעית ועמן נמצאות רוב הזמן.

"להכיר מישהו ואז להזמין אותו לכנס, היא בעיני אמת מידה די שולית שהפכו אותה לחשובה ויוקרתית. כמובן שיש פה לא מעט משחקי אינטרסים, ועם זאת אני מבינה שזה חלק מהעניין. השתתפתי בסוף פברואר בכנס בכפר המכביה, יחד עם נשים במעמד פרופסור מכל המוסדות האקדמיים בארץ. דיברנו בכנס על סוגיית המגדר באקדמיה - איך ניתן לשפר ולהקל את ההתמודדות והאתגרים, לאור שיעור הנשים בפסגת הפירמידה של האקדמיה שהוא נמוך מאוד, 20% נשים במעמד פרופסור במדעים".

כיצד השתנתה נקודת המבט שלך על נושא המגדר באקדמיה עת הפכת לפרופסור מן המניין?

שחר: "במשך השנים לא חשבתי שיש בעיית מגדר באקדמיה, ראיתי 'הכל ורוד' לכאורה, לא הבנתי שיש פה בעיה מהותית, אבל אני חושבת שיש איזו שהיא תקרת זכוכית שהיא בעייתית וקשה לנשים. בפעם הראשונה שהרגשתי את הקושי הזה באופן משמעותי, הייתה במעבר למעמד של פרופסור מן המניין. ראיתי שלא רק אני חווה זאת, אלא כל העמיתות שלי באותו מעמד אקדמי. את גם מסתכלת על מי שיושב בוועדות האקדמיות שמקבלות החלטות ואומרת לעצמך: 'איזו פריצת דרך הוא כבר עשה כדי שישפוט אותי'. אנחנו מקבלות פחות פרסים, יש לנו אולי פחות נראות וגם מתייחסים אלינו בדרך שונה. הרי אין זה ריאלי, ששיעור הנשים במעמד פרופסור - שגם כך הן בשיעור נמוך ביותר - המתמודד עם הבעיות האלו, הוא כה גבוה".

תגלית מרתקת של שחר בתקופת הפוסט דוקטורט, במסגרת אחד המיזמים במעבדה של הפרופסור ריצ'ארד פלבל, הייתה קשורה למציאת תפקיד נוסף למולקולה שנקראת cd74. צוות המחקר הצליח להראות שבנוסף לכל התפקידים הידועים שלה, יש למולקולה תפקיד חשוב בתפקוד הבסיסי של תאים במערכת החיסון, שנקראים לימפוציטים מסוג B. על המיזם המחקרי הזה המשיכה לעבוד במכון ויצמן. שחר מספרת: "אף אחד בקהילייה האקדמית לא רצה להאמין לי באשר לאמיתות הממצא הזה, שפורסם בשעתו בכתב העת Science. אני התעקשתי להמשיך לחקור ונדרשו לי עשר שנים כדי לתת את כל ההוכחות ולשכנע חוקרים רבים ברחבי העולם באמיתות התגלית הזאת. כלומר, שצדקנו ואכן למולקולה הזאת יש עוד תפקיד".

מה היה כה מקומם בהתעלמות של חוקרים עמיתים בקהילה הבינלאומית מהממצא שלכם?

שחר: "המון מעבדות ברחבי העולם עבדו עד אז על המולקולה cd74, וידעו שיש לה תפקיד בסיוע לחלבונים אחרים, אבל אף חוקר לא הצליח לראות את מה שאנחנו ראינו. כשאנחנו פרסמנו את הממצא הזה, האגו של החוקרים בקהילה הבינלאומית הרים את ראשו, שהרי כיצד זה שהם לא ראו זאת. אני יודעת שיש תחרות סמויה ולא-סמויה בין חוקרים, אבל הופתעתי מעוצמת התגובה, הרי מדובר פה במדענים שאמורים לעבוד בסולידריות ולהיות עם ראש פתוח, ועם זאת הייתה התעקשות מצדם; הם לא היו מוכנים לקבל זאת. חווינו לא מעט השמצות ומאמרים איומים שכתבו עלינו".

מה החשיבות הקריטית בממצא על תפקידה של מולקולת cd74 בתפקוד הבסיסי של מערכת החיסון?

שחר: "מצאנו שמולקולת cd74 היא חלבון שמשמש כקולטן הישרדות (Survival Receptor) על תאי ה-B. כלומר, כשהוא לא קיים, תאים אלו מתים. החשיבות של הממצא הזה קשורה למה שאני עוסקת בו כיום. מצאנו שהביטוי של המולקולה הזאת בשטח פני התא של תאים סרטניים עולה משמעותית, כבר בשלבים הראשונים של המחלה - לא רק בתאים של מערכת החיסון, אלא בכל סוגי הסרטן. ראו זאת כבר קודם, אבל איש לא הבין מדוע ישנו ביטוי כה גבוה של מולקולת חלבון בתאים סרטניים, שתפקידה רק לסייע למולקולות אחרות. אנחנו הראינו שכיוון שזו מולקולה שקשורה להישרדות של תאי ה-B, אזי כאשר יש לה ביטוי גבוה בתאים סרטניים, היא יכולה למנוע את המוות של התאים. כל האפיון הזה של המולקולה הזאת בתאים בריאים ובתאים סרטניים וכל דרך הפעולה שלה, הם עשייה מחקרית שלנו שהצלחנו בה. כיום יש מעבדות של חוקרים ברחבי העולם, שהתגלית שלנו משמשת עבורם כאבן דרך להמשך של מחקרים אחרים".

כיצד מצאתם את מנגנון הפעולה של מולקולת cd74 בתאים סרטניים ומה היה בשלב הקליני?

שחר: "במסגרת שיתוף פעולה עם בתי חולים ברחבי הארץ, קיבלנו תאים מחולי לוקמיה (CLL) והראינו שיש בהם ביטוי גבוה של cd74, מה שכבר היה ידוע בספרות המחקרית. הפעלת cd74 מובילה להישרדות של תאי הלוקמיה. מצאנו גם את מנגנון הפעולה של cd74 והראנו שהוא פועל כמווסת שעתוק (Transcription Regulator). המחקר הזה הוא מחקר בסיסי ובשלב הבא עברנו לקשר עם בתי חולים רבים לטובת הבדיקה הקלינית. היה לנו ניסוי קליני עם רופאה מבית חולים קפלן, על נוגדן שחוסם את ה-cd74. ראינו בניסוי תוצאות מעניינות, אבל החברה שייצרה את הנוגדן החליטה להפסיק את המיזם. היא ייצרה את הנוגדן באופן בלתי תלוי בניסוי שלנו, ואנו פשוט ביקשנו מהם לתת מהנוגדן לטובת הניסוי, כך שההחלטה לסיים את ייצור הנוגדן לא הייתה קשורה לניסוי או לתוצאותיו".

כדי להבין את מנגנון הפעולה של cd74, עקב צוות המחקר של שחר אחר המסלולים שמולקולה זו מפעילה. נמצא שהפעלתה מביאה לעלייה בביטוי של מולקולה אחרת שנקראת CD84, השייכת למשפחת חלבונים, שהמיוחד בה הוא שקיימת בין חברי המשפחה אינטראקציה (הידודיות). CD84 מתא אחד עושה אינטראקציה עם CD84 מתא אחר שנמצא בסביבה שלו, דבר המביא להפעלה ממוקדת של שני סוגי התאים. שחר מספרת: "הראינו שתאי הסרטן מבטאים רמות גבוהות של CD84 לעומת התאים הבריאים, אבל השאלה הגדולה הייתה אילו תאים נמצאים בסביבה של תאי הסרטן שמבטאים CD84, שמפעילים אותו? בשלב הזה התחלנו לדבר על המקרו סביבה".

מה הקשר שמצאתם בין ה-CD84 לתאי המקרו סביבה?

שחר: "היום ידוע בספרות האקדמית שכמו בכל סוגי הסרטן, גם בסרטן מסוג לוקמיה, יש הרבה מאוד תאים שנמצאים בסביבת תאי הסרטן שמסייעים להם לשרוד. כלומר שלתא הסרטני יש סביבה תומכת, ולכן חשוב לא רק להרוג את התא הסרטני, אלא גם לטפל בסביבה שלו. ההנחה שלנו הייתה ש- CD84 מתווך בין שני סוגי התאים. כלומר, מתבטא על תאי הסרטן וגם על תאי המקרו סביבה, והם יוצרים אינטראקציה שמובילה להישרדות תאי הסרטן והסביבה. במחקר מ-2017 הראינו שגם תאי הסביבה מבטאים רמות גבוהות של CD84 וחסימת המולקולה הזו, מביאה לירידה בהישרדות של תאי הסרטן והתאים בסביבתם".

מה המשמעות של הממצא המחקרי החשוב שלכם על חסימת פעולתה של מולקולת CD84?

שחר: "בעולם המדע כבר ידוע היום, שכדי לשרוד, התא הסרטני משתיק את פעילות תאי ה-T של מערכת החיסון על-ידי העלאת הביטוי של שתי המולקולות 1PD ו-1PDL, שגורמות לירידה בפעילות של מערכת החיסון. המחקר שלנו הראה כי הפעלת CD84 גורמת לעלייה בביטוי הקולטן 1PDL על תאי הסרטן והמיקרו סביבה ו-1PD על תאי ה-T. האינטראקציה בין שתי המולקולות האלה, מביאה להשתקת פעילות תאי ה-T ומובילה להישרדות הסרטן. הראינו שחסימת האינטראקציה בין מולקולות CD84, מביאה לא רק לירידה בכמות התאים הסרטניים ותאי המיקרו סביבה, אלא גם לירידה בביטוי של ה-1PDL והפעלת תאי ה-T של מערכת החיסון, כך שתאי ה-T יוכלו להילחם באופן יעיל יותר בתאים הסרטניים. הממצא הזה הוא חשוב מאוד והתפרסם לפני כשנה ב-JCI (Journal of Clinical Investigation)".

מה המשמעות ברמה היישומית הקלינית של הטיפול?

שחר: "קיימים כבר בשוק נוגדנים כנגד PD-1 ו-PDL1. אנחנו מציעים שחסימת CD84, תביא לתועלת גדולה יותר, הרג תאי הסרטן והמיקרו סביבה וגם הפעלתם של תאי מערכת החיסון. איך עשינו זאת בפועל? פיתחנו נוגדן שחוסם את ה-CD84, עשינו ניסויים בעכברים וראינו שזה אכן עובד. השלב הבא הוא ניסוי קליני בבני אדם, ולשם כך יצרנו שיתוף פעולה עם המחלקה ההמטולוגית בבית החולים בקליפורניה ארה"ב, City Of Hope, הידוע כמרכז לטיפול בחולי סרטן. אנחנו מנסים כיום, לפתח נוגדן שיתאים לטיפול בבני אדם. ברגע שנמצא נוגדן פעיל, אזי יש לנו כבר אישור מבית החולים בארה"ב, לתת מימון להתחלה של ניסוי קליני.

"אם תהיה לכך הצלחה, זה כמובן יצור הד עולמי בחקר הסרטן. נדרש לי זמן רב לשכנע את מכון ויצמן שמדובר במיזם ראוי ומעניין להשקעה, אך בסופו של דבר גם 'ידע' (חברת מסחור ידע בבעלותו של מכון ויצמן), הכניסה את המיזם לרשימת המיזמים שהמכון מקדם, ולכן גם מהם אנו מקבלים תמיכה במימון".

הידודיות (אינטראקציה) בין גידולים מוצקים

עד כה עסקו הפרופסור עידית שחר וצוות המחקר שלה בסרטן הדם, והיעד הבא הוא להרחיב את ההיקש המחקרי. כלומר, לבדוק האם מה שהצליח צוות המחקר להראות על הפסקת האינטראקציה בין התאים הסרטניים למיקרו סביבה בסרטן הדם, אפשרי גם כאשר מדובר בגידולים מוצקים. שחר מסבירה: "אנו היום יודעים שרבים מהגידולים המוצקים לא מבטאים CD84, אבל כל המיקרו סביבה שלהם כן מבטא מולקולה זו, ולכן אנו רוצים לבדוק האם חסימת CD84 תביא לירידה בהישרדות של סוגי הסרטן האלה. בנוסף, אנו מתקדמים גם לחקר מעורבות מולקולה זו במחלות אוטואימוניות. במסגרת המחקר של מחלות אוטואימוניות, ראינו בניסויים בעכברים עם טרשת נפוצה שאנו מצליחים לטפל בתופעות של המחלה, בעזרת הנוגדן החוסם את CD84, מה שמוכיח שיש תפקיד חשוב למולקולה הזאת גם במחלות הללו. כל המיזמים האלו הם ארוכי טווח ודורשים זמן רב, ניסויים ומשאבים. אני מאמינה בדרך ובעקביות של המחקר".

האם את סבורה שהאדנות בקהילת המחקר העולמית על תגליות מחקריות, אופיינית במיוחד לחקר הסרטן, שיש בו תחרות אדירה וחשיפה רחבה בעולם המדע?

שחר: "קהילת העולמית שחוקרת את CD84 לא חשבה על החיבור של מולקולה זו לסרטן, ולכן את המאמר הראשון על ה-CD84 לקח לנו יותר משנתיים לפרסם, כי הקשו עלינו מאוד. התחושה הייתה שבכל פעם שאתה מגיע עם גילוי פורץ דרך, לא רוצים לקדם זאת. להפתעתי, בקהילה המדעית קשה לקבל תגליות שנראות מטורפות ולא הגיוניות, והם יערימו קשיים. התחושה שקיבלתי בתחילה הייתה 'מי זאת החוקרת מהשום מקום של המזרח התיכון שתצטרף לחקר סרטן הדם, ותבוא ותאמר לנו מה חשוב שם'? יש לי במעבדה רק סטודנטיות, לא באופן מכוון, ואני מנסה להסביר להן שאנו נמצאים במלחמה יומיומית וזה נוטל הרבה אנרגיות. אגב המיקרו סביבה, הגעתי למכון ויצמן מאוניברסיטת תל אביב, כך שלא הכירו אותי במכון. לא היו לי מנטור או מנטורית שליוו אותי, וכך הרגשתי ללא סביבה תומכת. חיי המחקר שלי לא פשוטים בהסתכלות לאחור, מבלי לקטר חלילה, אבל יש פה התמודדות. החוזקה שלי היא בכך שלא הסכמתי לוותר, לא הסכמתי שיאמרו לי מה נכון ומה לא נכון".

האם את מרגישה תחושה של סגירת מעגל, על כך שמיזם מחקרי שלך קיבל הכרה בינלאומית מבית חולים כה נחשב בתחום חקר הסרטן?

שחר: "כמובן שאני שמחה מאוד. אני נוסעת לבית החולים בארה"ב מדי חצי שנה והקשר עמם הוא טוב מאוד, תוך כדי התמודדות עם האתגרים הרבים במחקר מסוג זה ויש כמובן גם אי-הסכמות לעיתים. יש תחושה מצד כל הצדדים, שיש פה מיזם חשוב במידה כזאת שצריך לעשות כל שאפשר כדי שהוא יפרוץ. התקווה שלנו שזה יעבוד גם בבני אדם.

"היום אני בהחלט מרגישה בטוחה יותר בעצמי. יש לי הכרה בקהילה הבינלאומית, ואם אני אומרת משהו כבר אי-אפשר לזלזל בי. האמירה שלי מהדהדת בעולם המדע, אבל אני חושבת שלנשים באופן כללי יש יותר צנעה ופחות ביטחון עצמי. אני הרגשתי את 'תסמונת המתחזה' במשך שנים במסע האקדמי שלי, המחשבה הזאת של 'מתי כבר יתפסו אותי ויראו שהם עשו טעות'. עם השנים כשכבר קיבלתי פה קביעות, התבדחתי עם עצמי ואמרתי 'הצלחתי לעבוד עליהם עד עכשיו...'"

היום בהיותך בעצמך מנטור לסטודנטיות שלך, מה המסר שלך אליהן?

שחר: "כמנטורית של הסטודנטיות שאני מלווה, אני מנסה לדרבן אותן ולשדר חוזק, שכן האווירה החברתית במעבדה חשובה לי מאוד. אני מנסה להבין אותן ולדעת מה מציק להן ואנו מקיימות המון שיחות ביחד. יש בעיה היום לנשים באקדמיה, במיוחד טרם היציאה לפוסט דוקטורט, בגלל האופק התעסוקתי. גם לאלו שבני זוגן מסכימים להצטרף אליהן לפוסט דוקטורט בחו"ל, יש עדיין חששות. קיימים הרבה תסכול ותחרות במדע, וכנשים זה מאתגר יותר. נכון הוא שהתחרות מוסיפה אדרנלין, אבל נשים לא תמיד מתמודדות טוב עם תחרות. אני רואה פחות ופחות נשים יוצאות לפוסט דוקטורט גם בשל הדילמה מה הן יעשו הלאה, האם כדאי להמשיך בקריירה אקדמית, או שמא כדאי יותר להישאר בארץ ולמצוא עבודה בתעשיה".

כיצד היית מגדירה את תפקידך כמדענית?

שחר: "כמדענית אני מרגישה שאני המפעל. אני צריכה להביא את הרעיונות, לגייס את הכסף, לייצר את התוצאות ולפרסם אותן. במהלך השנים לא קיבלתי מימון מהאקדמיה הישראלית למיזמים שביקשתי עבורם מענקי מחקר. שאלתי לא אחת, איך זה שאני מגישה בקשה למענק מחקר, מסרבים לי ולאחר שנה אני מצליחה לפרסם את המחקר בלי המימון שלהם? זה מעיד על דרך שיפוט לקויה שנגועה באינטרסים זרים במתן מענקי המחקר, כי עובדה שהמחקר שלי מספיק חשוב ולכן פורסם. זאב אגב אחת השאילתות שמופיעות במצגות לכנס הפרופסוריות בו השתתפתי. מענקי מחקר אירופיים ניתנים דווקא לחוקרים צעירים, כי הם בתחילת הדרך. חובת ההוכחה חלה על חוקרים מבוגרים יותר שצריכים לעמוד בראש החנית בתחומם כדי להגדיל משמעותית את ההסתברות שלהם לקבלת מענק מחקר".