אות למלחמה שלא הוכרה
לצבאנו יש כמה מלחמות בלתי-מוכרות. כלומר, מי שלחמו בהן, לא עוטרו באות מלחמה. כך, הייתה מלחמת ההתשה, שרק שלושים שנה אחרי שהסתיימה, בלחץ כמה גנרלים (ובראשם
שלמה להט, הוא צ'יץ'), חולק האות בצורה מבישה ללוחמים: נשלח אליהם בדואר.
כאלו היו "המלחמה על המים" בצפון בשנים 1967-1964; והמלחמה בלבנון משלהי מבצע "שלום הגליל" (של"ג) ועד לבריחה המבישה מלבנון.
נפתלי בנט, שר הביטחון, ורא"ל
אביב כוכבי, הרמטכ"ל, נענו כעת לפניית לוחמים בשנות השמונים ובשנות התשעים ברצועת הביטחון בדרום לבנון, שהתאגדו בקבוצת פייסבוק. השניים סיכמו על הקמת צוות לבחינת הענקת אות מיוחד ללחימה ברצועת הביטחון בלבנון, שנמשכה כשמונה-עשרה שנה. נקווה, שהצוות יגיע למסקנה חיובית בקרוב, ושהאות לא יחולק שוב, כמסורת צבאנו, בצורה מבישה.
מחסור
ישראל צורכת מדי יום כמיליון ביצים, והצריכה גד̤לה בעשרים אחוזים לקראת חג, כך קבע שי חג׳ג׳, ראש המועצה האזורית מרחבים ויו"ר מרכז המועצות האזוריות. לדבריו, מסוגלת החקלאות המקומית לספק את כל הביקוש. למרות זאת, תוכנן ייבוא נוסף של 65 מיליוני ביצים.
את הדברים אמר חג'ג' בכינוס חירום על היערכות החקלאות למשבר הקורונה, ממש עם פרוץ המשבר, לפני יותר מחודש. בכל זאת, התגלע מחסור בביצים, לדעתי ולדעת רבים, בגלל הפיקוח ההדוק מדי של מועצת הלול על מגדלי העופות לביצים.
חג'ג' צפה, שלא יהיה מחסור בעופות ובדגים, ויהיה מחסור בפרי-הדר עקב מחסור בידיים קוטפות.
במקום אחר באותו הגיליון דוּוח על שערוריית ייבוא מאות טונות של עגבניות מטורקיה ומירדן, הגד̤ל בהתמדה גם כשאין מחסור בעגבניות. כך, נפגעת החקלאות הישראלית מאוד, מחד-גיסא, ואין מיידעים את הצרכנים הישראלים, כי משווקים להם תוצרת זרה, מאידך-גיסא. יתר על כן, החקלאים טוענים, כי ברשתות השיווק מערבבים בזדון תוצרת מקומית עם תוצרת זרה (ולפי השמועות, גם מרצועת עזה), כדי להטעות את הקונים.
לפי הדיווּח, יובאו ארצה מטורקיה ומירדן כמות גדולות של עגבניות: בשנת 2013 - 1,000 טונות; בשנת 2014 - 2,500 טונות; בשנת 2015 - 10,400 טונות; בשנת 2016 - 17,500 טונות; בשנת 2017 - 21,000 טונות; בשנת 2018 - 27,000 טונות; ואשתקד - 39,000 טונות. כלומר, ייבוא העגבניות מטורקיה ומירדן במגמת גידול ניכר.
המחיר הסיטונאי של ירקות נמוך מאוד בטורקיה ובירדן. לכן, יכולים היבואנים לספוג את מכס המגן, המוטל עלי עגבניות, שרמתו נמוכה מאוד, ולא עודכנה זמן רב, גם כיוון שמשרד החקלאות מתנגד לשינוי במכסי המגן. ממילא לבסוף משיתים את המכס על הצרכן.
פשיטה
ביום שבת, 18 באפריל למניינם, מלאו 78 שנה לפשיטה ההיסטורית של "פוֹשטי דוליטל" האמריקניים על טוקיו במלחמת העולם השנייה. הפושטים המריאו בשישה-עשר מפציצים בינוניים בי-25 מיטשל של הצבא האמריקני (שבכל אחד מהם חמישה אנשי צוות) מסיפון נושאת-המטוסים הורנט למשימת התאבדות נועזת, שהתאמנו עליה הרבה, ושינתה את פני המלחמה באוקיינוס השקט. בראשם עמד לוטננט-קולונל ג'ימס (ג'ימי) דוליטל, מפקד הטייסת.
על כל מפציץ הועמסו ארבע פצצות 250 ק"ג. הפגיעות לא היו חשובות, אלא המסר - ארצות-הברית יכולה להפציץ את טוקיו. כלומר, לגמול על הפצצת פרל הרבור. באותו הזמן זה יכול להיעשות רק הודות לעוז-רוחם של מתכננים ימיים, שקידמו את הורנט עד לאזור הסכנה, שבו נחשפה לתקיפה יפנית; ושל הטייסים, ובראשם ג'ימי דוליטל, שהיו מוכנים לבצע משימה על גבול מעטפת הביצועים של מפציציהם, כדי להפציץ את טוקיו. אחר כך, החלו האמריקנים לכבוש אי-אחר אי-באוקיינוס השקט במחיר דמים נורא - עד שכבשו את האי איווֹ ג'ימה, שנמצא בדרום יפן - ה"בטן הרכה" של היפנים. חודשים ספורים אחר כיבוש איוו ג'ימה - בחמישה באוגוסט 1945 - נכנעה יפן, ותמה מלחמת העולם.
משימתם הייתה להפציץ מתקנים צבאיים באזור טוקיו, ולנחות בסין (שהייתה תחת כיבוש יפני), ולחמוק בעזרת כוחות מורדים סיניים. המפציצים גרמו נזק זניח, אך להלם קשה ביפן, הרגו כחמישים יפנים, ופצעו כ-400, כולל אזרחים.
חמישה-עשר המפציצים התרסקו בסין, שהייתה תחת כיבוש יפני, ומפציץ אחד נחת בעיר ולאדיווֹסטוק בברית-המועצות. המטוס הוחרם (למרות שברית-המועצות וארצות-הברית היו בברית נגד גרמניה, נגד יפן ונגד איטליה, מדינות "הציר"), ואנשי צוותו נכלאו במחנה ריכוז סובייטי ליותר משנה, עד שהתירו להם "להימלט" דרך אירן, שהייתה נתונה לכיבוש סובייטי.
שלושה אוויראים אמריקניים נהרגו במשימה, ו-77 שרדו. שמונה נתפסו על-ידי הצבא היפני, ושלושה מהם הוצאו להורג.
היפנים רצחו בתגמול להפצצה כרבע מיליוני סינים. בתגובה צבאית, תכנן אדמירל איסורוקו ימאמוטו את תקיפת האי מידוויי במרכז האוקיינוס השקט, שהנחילה תבוסה קשה לחיל-הים היפני, ונחשבת לנקודת המפנה במערכה באוקיינוס השקט.
ג'ימי דוליטל עצמו העריך, כי יועמד בפני בית-דין צבאי לאור "כישלון" משימתו ואבדן כל מטוסי טייסתו; והוא טעה. הנשיא ענד לו את מדליית הכבוד - העיטור הצבאי הבכיר ביותר בארצות-הברית, והוא קודם לדרגת בריגדיר-ג'נרל, דרגה בכירה מאוד לאיש חיל-האוויר (שהיה עדיין במסגרת הצבא האמריקני).
הפושטים זכו לתהילה רבה, והפכו לגיבורי תרבות בארצות-הברית ולדמויות מופת בחיל-האוויר האמריקני. באפריל 2015 עוטרו "פושטי דוליטל" במדליית הזהב של הקונגרס. בספטמבר 2016 הודיעה חברת נורתרופ גרומן, כי תקרא ל-בי-21, המפציץ האסטרטגי החדש מתוצרתה, "הפוש̤ט" על שמם של "פושטי דוליטל".
ג'ימי דוליטל נפטר בשנת 1993 בגיל 96. לוטננט-קולונל ריצ'ארד אי-קול, טייס-המשנה של דוליטל, הספיק לחזות במציאת שברי נושאת-המטוסים הורנט בסוף ינואר 2019 ליד איי סולומון. קול נפטר כשלושה חודשים אחר כך, בגיל 103, והיה אחרון הפושטים ששרד.
לנושאת-המטוסים הורנט (8-CV) יש היסטוריה עצובה. הספיקה לשרת במלחמת העולם רק שנה ושישה ימים, וזכתה לעיטורים רבים. נפגעה קשות בקרב על איי סנטה קרוז (26 באוקטובר 1942) על-ידי טורפדו ועל-ידי מטוסים יפניים, ננטשה, ומטוסים וכלי-שיט יפניים הטביעוה. הורנט הנה נושאת-המטוסים האחרונה של חיל-הים האמריקני, שהוטבעה בקרב.
חירות וחיים
אם החרות יקרה, צריך לוותר זמנית, בשעת חירום, על מעט מהחרות, כדי שאחר כך תהיה הזדמנות ליהנות מהחרות, כך הסבירו את הכורח בצנזורה בארצות-הברית בזמן מלחמת העולם השנייה. גישה זו נכונה פי כמה לגבי החרות האישית בעת מגיפת הקורונה. לכאורה, אסור, שהמדינה תחייב אותנו ללבוש ציוד מגן (וזכורים לשמצה המאבקים העקשניים של חסידי החרות נגד חיוב אופנוענים לחבוש קסדות-מגן ונגד חגירת חגורות-מגן במכוניות), או תקבע, שעלינו לחבוש מסכת-מגן וכפפות במרחב הציבורי ובמקומות העבודה בעת המגיפה.
ואכן, בכמה מדינות בעולם ובארצות-הברית עדיין מתנהל מאבק עיקש נגד החיוב במסכות ובכפפות, נגד הבידוד החברתי ונגד הסגר, שנמצאו יעילים בריסון המגיפה. כידוע, הדיכוי חשוב כיוון שמוגבלת יכולת בתי-החולים שלנו לקלוט חולים - כמו כל בתי-החולים בעולם. בארצות-הברית מדווחים, כי חולים קשים, גם כאלה שעברו התקפי לב, נעלמים מבתי-החולים מפני שאין למוסדות הרפואה די צוות לטפל בהם; וניתוחים חשובים נדחים בשל כך.
איני חסיד גדול של המסכות, אולם ביציאותיי המועטות לרשות הרבים, אני עוטה מסכה, כיוון שתרומתה אינה שולית להגנתי, בהיותי שייך לקבוצת יתר-סיכון, ולאו-דווקא מפני שההוראות קובעות זאת.
לפני הרבה שנים טבע פרופ' אהוד שפרינצק המנוח, שבתרבות הישראלית שולט אי-לגאליזם - אי-כיבוד החוק. הדבר ניכר מאוד בכל המגזרים גם עתה, בהתמודדותנו עם המגיפה. כשלושה-עשר אחוזים מאלה, שנגזר עליהם בידוד, הפרו את ההוראות, כך דיווחה משטרת ישראל. ואיני מתייחס להתגודדויות, להליכה לים ולשאר הפרות שגרתיות של ההוראות, כולל אי-חבישת מסכות-מגן ברשות הרבים.
לגאונים בלבד
בוואטסאפ נכתב, כביכול בשמו של דובר הטכניון, כי מי שהבינו את ההנחיות החדשות ("התו הסגול") לגבי היציאה ההדרגתית מהסגר יכולים להתקבל לכל פקולטה ללא צורך במבחן פסיכומטרי. ואכן, הרשויות בארצנו נוטות לפרסם הנחיות, הוראות, תקנות וצווים בשפה שאינה מובנת לאף אחד חוץ מלכותביהם.
כך נהגו רופאים לכנות איברים בגוף ומחלות בלטינית, או באנגלית, ולתת להם שמות, שאדם לא יבינם, כדי לשמור על סודות המקצוע. אמרו גם, שבפקולטות לרפואה לימדו רופאים לכתוב בכתב בלתי-ברור, כדי שהמטופל לא יבין את שרבוטיהם. בולטים במיוחד חוקינו, שמנוסחים על-ידי עורכי-דין ב"משפטית" ולא בעברית, כנראה, כדי שניאלץ להעסיק עורכי-דין להבנתם - כיוון שגם אזרח עם IQ גבוה אינו מסוגל לפענח את הג'יבריש המשפטי.
בשנות החמישים תמהו מחוקקים אמריקניים מדוע ההסברים לטופסי דוח שנתי למס הכנסה (IRR) מנוסחים (בכוונה?) בשפה בלתי-ברורה. הם תיקנו, שכל טופס ממשלתי חייב להיות ברמה קריאוּת (readability), שמתאימה לבוגרי עשר שנות לימוד. כלומר, הנגשה מילולית של הטפסים. מבחני קריאות (למשל - מבחני פלֶש-קינקייד - readability Kincaid-Fleschtests) הנם דבר נפוץ, ואפילו מותקנים בחלק מתוכנות מעבדי התמלילים לשימושם של הכותבים.
