אני כותב בצער, שהשירה העברית התקפלה בשעת מבחן. התעלמה מהרס מחפיר של חמש מאות כפרים ערביים בשנים 1948-9, כשחלק מתושביהם ברח וחלקם גורש. הריסתם אינה מתיישבת עם ערכי ארון הספרים היהודי. לצערי, השירה העברית עמדה מהצד לנוכח גילויים לא מוסריים, שהכו שורש בהוויית חיינו כתוצאה משליטתנו הצבאית על עם אחר.
היו הבלחות מעטות ב-1948-9 כמו בשירו של אבא קובנר "גרניקה על כל גבעה" בהגיבו על הרס לא מוצדק של כפרים ערביים בחזית הדרום או בשירת
נתן אלתרמן בשיר "על זאת" בהגיבו על מעשי רצח במבצע "דני". במשך השנים ניתן לראות הבלחות נוספות, אך הסך הכל מצער - נדם קולה של השירה העברית.
גם זו שראתה עצמה שירת שמאל לא התריסה ולא יצאה נגד ממשלות שמאל, שהעלו אותנו על שרטון השיכרון עת הוכרז על הקמת ממלכת ישראל השלישית בעקבות מלחמת סיני ב-1956, מלחמה שתבעה מחיר דמים יקר. השירה העברית עמדה ועומדת מהצד לנוכח הנצחת כיבוש אלים ושליטה על העם הפלשתיני בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967. שינוי מעורר תקווה אני רואה בשירתה של המשוררת איילה רינג, במקום בו פסק נתן אלתרמן לומר את דברו ממשיכה איילה רינג באומץ לצאת נגד גילויים של
פשעי מלחמה. כשנתן אלתרמן גייס את שירתו לתביעה למצות את הדין עם פושעי מלחמה ולא לטייח את מעשיהם לא קמו לו ממשיכים שהטביעו חותם בשירה העברית. בשירת איילה רינג אני רואה את העוצמה המוסרית וזקיפות הקומה, הממשיכה את דרכו של נתן אלתרמן. אך בעוד נתן אלתרמן תחם את ביקורתו על פשע מלחמה שביצע חייל במבצע "דני", איילה רינג מתמודדת עם מה שמתחולל בנפשו של הקורבן הפלשתיני.
וזה מה שכתב נתן אלתרמן בשיר "על זאת" בעקבות מבצע "דני" אחרי כיבוש הערים לוד ורמלה:
"חָצָה עֲלֵי גִּ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ
וּבָרְחוֹב הַמְּדֻבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר
וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנֵּי-חָלָב
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע" - וְנִסָּה
וְרַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו
וְדַמּוֹ אֶל הַכֹּתֶל כִּסָּה".
לפנינו מופת של שירה עברית, שאינה משלימה עם מציאות, בה נער יהודי ניסה את רובהו עת איש זקן ואשה נלחצו אל הקיר. כשהזקן הליט את פניו בידיו כבר החל דמו לכסות את הקיר. בבית השישי בשיר מובע כאב לנוכח העובדה, שבנים ובנות מבני עמנו נדחקו "לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה". ואסור לטייח מעשים שיש בהם פשע נגד האנושות.
את דגל המופת השירי האמיץ אותו נשא נתן אלתרמן לפני למעלה משבעים שנה מרימה היום המשוררת איילה רינג, שאינה מוכנה להשלים עם העובדה, שאנחנו עוברים לסדר היום, כשחייל ישראלי יורה בגבו של מפגין פלשתיני. יש ממשיכה למחאה של נתן אלתרמן מהשיר "על זאת", המגנה מציאות בה "נַעַר עַז וְחָמוּשׁ...נִסָּה הַמִּקְלָע... הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו וְדַמּוֹ אֶל הַכֹּתֶל כִּסָּה". הממשיכה היא המשוררת איילה רינג בשיר "קִדּוּשׁ", המגנה מציאות בה ניתן לכלות חיים של מפגין פלשתיני
"כִּי יָרָה הַחַיָּל בְּגַּבּוֹ שֶׁל הַמַּפְגִּין". השיר "קִדּוּשׁ" מופיע בספרה של איילה רינג "נמר טימיוני" בהוצאת "ואהבתם" בשיתוף עם הוצאת "כרמל" בעריכת ד"ר אורי וייס.
וַיִּשְׁבֹּת אֱלֹהִים בְּלֵב הַחַיָּל (בְּטֶרֶם שַׁבָּת)
וַיְכַלּוּ הַחַיִּים בְּעַבַּד אֶל נַבִּי
כִּי יָרָה הַחַיָּל בְּגַב הַמַּפְגִּין וְנִתְגַּלְגֵּל עָלָיו מָוֶת
וְלֹא נִתְגַּלְגְּלָה הָאֵשׁ בַּגַּלְגַּל
כִּי מֵת הַמַּפְגִּין עַבַּד אֶל נַבִּי
בְּטֶרֶם הִסְפִּיק לְהַבְעִיר אֶת הַצָּמִיג
וַתֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ וְכַלּוּ חַיָּיו
וַתִּזְעַק הָאֲדָמָה זַעֲקַת דַּמִּים
בְּעוֹד עַל הַמֵּת מִתְגַּלְגְּלִים אִשּׁוּמִים
וְכָל הַבּוֹעֵר לֹא בַּעַר בַּגַּלְגַּל
כִּי בַּעַר בַּחַיָּל לִירוֹת בְּמַפְגִּין
שֶׁנָּס עַל נַפְשׁוֹ
בְּשֶׁל הַחַיִּים
שֶׁבָּעֲרוּ בּוֹ.
אני מבקש להודות למשוררת איילה רינג על התעוזה בהיותה חלוצה בשדה השירה העברית, המגלה הבנה לעולמו של הקורבן, שזכותו להפגין, שזכותו להביע את מאווייו. הוא אדם כמונו. ירייה בגבו של המפגין הפלשתיני היא ירייה בעולם הערכים שנחצב בארון הספרים היהודי.
