הכל תלוי במזל. אפילו סיפורי גבורה ותעוזה מצידם של יהודי צפת, בני היישוב הישן - מהם חרדים ומהם מסורתיים, שלמרות היותם מיעוט מזהיר בתוך ים ערבי עויין, הצליחו לעמוד בעוז רוח לא ייאמן מול איומי 'אידבח אל יאהוד', והעניקו למדינת ישראל את העיר שנועדה בתוכנית החלוקה להימסר ל'מדינה הערבית'.
סיפור עוז רוחם של קומץ יהודים צפתיים, כ-1,200 יהודים, רובם זקנים וגם השאר אינם מלומדי מלחמה, מול לפחות 12,000 פורעים ערביים (שביקשו למחזר את טבח תרפ"ט, ובהם גם החמולה של אבו מאזן יליד צפת), אינו זוכה לכבוד הראוי, בשל תחולתו בצל יום העצמאות על כל השלכותיו. למרות שזהו סיפור גבורה של המיעוט היהודי שנאחז בציפורניו, כמעט ללא נשק בידיו, בסלעי עיר המקובלים, ושהשיב ריקם את פני חיילי המנדט הבריטי, שהציעו לו להתפנות ולהציל עצמם.
הבריטים הבינו שאין לקומץ יהודי צפת שום סיכוי מול ההמון הערבי המשולהב, צמא דמם של השכנים היהודים, והעמידו לרשות יהודי צפת משאיות לפינויים לחוף מיבטחים. גורלם של יהודי צפת התהפך כידוע הודות להגעת הפלמ"ח לעיר ברגע האחרון.
לימים ניסח זאת בשנינות הרב הלר שהשתתף בהגנת צפת, וצוטט בפי מי שהיה מפקד הפלמ"ח אלוף יגאל אלון: "צפת ניצלה בזכות המעשה ובזכות הנס. המעשה הוא שזקני צפת קרעו שערי שמים בתפילתם, והנס שמחלקת הפלמ"ח הגיעה בזמן ועשתה את העבודה"...
סיפור עמידת הגבורה, שעיקרו אומץ לב ורוח גבורה, תעוזה ודביקות חלמישית באדמת המולדת, ידוע. אבל למרות זאת נחזור לסיפור מטעם אחר: זוהי הפעם הראשונה שמתפרסמת כאן עדות ראיה מכלי ראשון של אירועי צפת בימי העמידה על הנפש שהפגינו יהודי צפת באביב תש"ח, כפי שתועדו בידי מי שהיה ראש הקהילה בצפת, רבי משה פדהצור (פודהורצר), שהיה גם ראש העיר היהודי הראשון של צפת לאחר קום המדינה.
נס חנוכה
פדהצור, יהודי בן היישוב הישן, תיעד את אשר ראו עיניו ואת אשר מבשרו חזה, במכתב אישי שכתב ממש בזמן אמת, בכ"ט באייר תש"ח, ימים ספורים לאחר שיחרורה של צפת ביום ב', א' באייר, לבנו יונה ששהה אז בבירמינגהם, ושימש שם שליח המוסדות הלאומיים באנגליה. בנו יעקב, נכדו של רבי משה, המציא לנו את התעודה המרטיטה הזו:
"יונה יקירי וחביבי. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ברוך השם אשר הציל אותנו מכף כל אויבינו, שונאינו ומבקשי נפשנו, ועשה לנו נסים ונפלאות שאין לתארם במלים. למעלה מארבעה שבועות היינו נתונים במצור איום. היינו נתוקים מכל העולם. היינו מופקרים לחיות טרף. חיינו היו תלואים לנו מנגד, ונתקיים בנו 'ופחדת יומם ולילה', 'בבוקר תאמר מי יתן ערב' וכו'.
"בקצרה, מי שלא חי איתנו כאן, לא יוכל בשום אופן להרגיש את אשר הרגשנו. גם אנו שחיינו כל זאת, איננו יכולים להבין כיצד קרה הנס שניצלנו, נס המזכיר לנו את נס חנוכה של 'רבים ביד מעטים' וגם נס פורים של 'ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם'.
"ובכל זאת אנסה לתאר לך במקצת את אשר עבר עלינו. ב-13 באפריל 1948 בא אלינו הבריגדיר עם הקולונל וקציני צבא, ולאחר דברי מחמאה לוועד הקהילה שעזר תמיד לצבא, הציג לפנינו שתי דרישות: א) שנפנה עמדת הגנה שלנו בתוך העיר, עמדה שעליה נלחמים כל הזמן, והיא חולשת על הכניסה לרובע היהודי. ב) שנפנה עמדת הגנה בין ביריה לעין זיתים היהודית, השולטת על הדרך לעין זיתים.
"אם לא נמסור את העמדות, עלינו לדעת שהערבים הם נרגזים מאוד ואך על-ידי מסירת שתי העמדות נצליח לשכך את חמתם. אחרת תהיה התקפה ערבית ברובע היהודי בממדים כאלה, שגם הוא, הבריגדיר, והצבא שלו, לא יוכלו להשתלט עליה ולעמוד בפניה, ועל כן יהיה מוכרח לחשוב על הוצאת הצבא שלו מצפת...
"אנו נדהמנו כמובן לדרישות הנ"ל וביקשנו אורכה של 3 ימים. אולם הוא טען שהמצב מסוכן והשעה דוחקת. כעבור 24 שעות באו שנית. הבריגדיר פנה מיד בהיכנסו אלינו ובעודנו עומד על רגליו, בשאלה תקיפה: 'מהי תשובתכם? כן או לא?'. הוא סירב לשבת, הביט בשעון וטען שהזמן קצר. תשובתנו הייתה שאנו מוכנים לפנות את העמדה בין ביריה לעין זיתים, בתנאים שהצבא הבריטי יבטיח את הדרך לעין זיתים היהודית.
זוועה ובהלה
"לשמע תשובתנו השלילית, התרתח ואמר: 'מה? לצבא הבריטי אתם מעמידים תנאים?' הוא לא רצה לשמוע את המשך תשובתנו ואמר שהוא מוציא את הצבא מצפת. ומה פירוש הדבר הזה? - שאנו בעצמנו צריכים להבין. השבנו, שאם הצבא יעזוב אותנו, יש לנו ב"ה אלוקים בשמים. "באותו מעמד פנה אלי הקולונל גורדון ויאטס שהיה ממונה על צפת ואמר לי דברים ברורים, שאם גם נסכים לפנות את העמדות הנ"ל, הרי בזה לא יסתיים העניין. זה רק יפיג את כעסם של הערבים למשך חמישה ימים, ואח"כ ידרשו את פינוי ההגנה מצפת עד ראש פינה.
וכששאלתי אותו מה יהיה גורלנו מבחינת ביטחון החיים, אמר שהוא מוכן להביא לנו כתב ערבות מאת ה'חייל המשחרר הערבי' (הכוונה לכנופיות חיל השיחרור הערבי שבראשם עמד קצין סורי ידוע לשימצה ושמו פאוזי קאוקג'י - מ"ר), שהם אחראים לחייו של כל יהודי צפתי. "אם כך, אמרתי לו, אתה מציע לנו כניעה גמורה לחייל הערבי. כן, הוא אמר, עליכם לעשות זאת. מובן מאליו שאנחנו דחינו את ההצעה, ובזה תמה פרשת פגישותינו עם האנגלים ויותר לא ראינו את פניהם.
"כאשר נוכחו שלא יוכלו לסחוט מאיתנו כניעה לערבים, הם השתדלו ליצור בהלה בקרב האוכלוסייה. כדי שתמונת הזוועה והבהלה יהיו שלימות, הביאו 6 מכוניות עם דגלי הצלב האדום, לפינוי הנשים והילדים... כינסתי ישיבת ועד הקהילה וטענתי שאם ניענה, זו תהיה תחילת החורבן. כולנו בכינו בדמעות שליש אבל התחזקנו ושמנו בה' מבטחנו ודחינו הצעתם של 'שומרי החוק והסד"ר הבריטים".
פדהצור מתאר כיצד ניסו הבריטים ליצור פאניקה ביישוב היהודי הקטן, כשבין היתר שלחו לרובע היהודי 6 משאיות עם דגלי הצלב האדום לפינוי היהודים. פדהצור: "כינסתי ישיבת ועד הקהילה וטענה שאם ניענה זו תהיה תחילת החורבן. ידענו את גודל האחריות וכולנו בכינו בדמעות שליש אבל התחזקנו ושמנו בה' מבטחנו ודחינו הצעתם של 'שומרי החוק והסד"ר הבריטים".
הצבא הבריטי עזב את צפת בצהרי יום ו', לאחר שמסר את כל המקומות האסטרטגיים בעיר ובהר כנען לערבים. אלה פתחו בהרעשה כבדה: "הרובע היהודי רעד כולו מעצמת פגזי הערבים. כולנו היינו כמטורפים ומיואשים. ואולם ה' לא עזב אותנו ומעט הבחורים שהיו עימנו השתלטו בע"ה על המצב וההתקפה נהדפה. אילו היו הערבים בזכות הרוב והציוד להתפרץ לרובע היהודי, כי אז היו עורכים בנו חס ושלום טבח איום".
מנוסת בהלה
..."קשה לתאר איזה ליל שבת עבר עלינו. כל צפת היהודית הייתה ערה וחרדה לגורלה. התליפונים [הטלפונים] נפסקו, הכביש חובל והמצור התחיל. הבריטים אגב ידעו את המצב והעריכו שיהודי צפת לא יעמדו בפני הערבים יותר משעתיים, ובכ"ז הפקירו אותנו וברחו. כנראה שזו הייתה תוכנית מחושבת בין הצבא לכנופיות, איך להשמיד אותנו. אבל הקב"ה הפר את זממם ועשה לנו נסים ונפלאות והצילנו מידם".
המיפנה החל בשבת לפנות בוקר. פדהצור: "הגיעה אלינו התגבורת הראשונה של ההגנה (טעות: זו הייתה מחלקת פלמ"ח בפיקודו של המ"מ
אלעד פלד), ובהיכנסם לרובע פתחו בשירה וככה עברו ברחובות ועודדו את רוחנו"... השיר המעודד היה הימנון הפלמ"ח: "מסביב ייהום הסער אך ראשנו לא יישח".
בא' באייר שוחררה צפת: "הערבים נסו מנוסת בהלה. עברתי ברובע הערבי ולא האמנתי למראה עיני. הכל עזוב. בבתים מצאנו ספלי קפה שלא הספיקו לשתות. הנסים שראינו לא נראו במקום אחר. כולנו ראינו בזה לא יד אנוש, כי אם יד ה' עשתה זאת".
פדהצור חותם את המכתב בקשר לתוכניותיו בעתיד הקרוב: "ברוך השם שזכיתי להיות ראש העירייה הראשון בצפת במדינה היהודית, וכולה עברית... אני מתכוון לצאת בקרוב אי"ה לתל אביב, בענייני צפת, ואני מחכה להתקבל אצל מר בן-גוריון ראש הממשלה שלנו, בקשר להחייאת צפת".
רבי משה פדהצור היה יהודי מן הישוב הישן. הוא למד בחדר ולא 'קולקל' על-ידי לימודי ליבה. ואף על-פי כן היו שתי רגליו נטועות בקרקע. הוא לא הסתייג מלוחמי הפלמ"ח, קיבל אותם בחיבוק עז ובחום, ראה בהם את שליחי ההשגחה העליונה, והודה כי הם "עודדו את רוחנו". בניגוד לכפויי הטובה בבני ברק שהסתייגו בעידן הקורונה מן הכתובת המחבקת "איש את רעהו יעזורו, חג שמח, באהבה, צבא הגנה לישראל", שהדביקו חיילי צה"ל, גם הם שליחי ההשגחה, על חבילות המזון שסופקו לנפגעי הקורונה, בטענה שזה "קירוב לבבות חזק מדי".
שני ערכים
לאורך כל שנות חייו חי רבי משה פדהצור בשלום ובמישור עם יהודי הקהילה, מבלי להפלות בין איש לרעהו, חרדי או חילוני, והיו גם כאלה בצפת. הוא לא שיחרר עצמו מאחריות לכלל "המדינה היהודית וכולה עברית", כדבריו, והתכונן בשמחה לפגישה עם "ראש הממשלה שלנו". הוא עצמו עלה בימי המצור עם נשק לגג ביתו כדי להדוף את כנופיות הפורעים, מבלי להותיר את מלאכת המגן הזו לאחרים.
בקיצור, יהודי חרדי, איש הישוב הישן, אבל מציאותי, שידע כי מחובת ההגנה על החיים מול הפורעים הערביים, איש לא משוחרר. היום כבר לא מייצרים מודלים כאלה, שיודעים למזג בין שני הערכים שייחס יגאל אלון לסיפור שיחרורה של צפת - המעשה והנס.
