משבר הקורונה מציב את אירן בפני משבר עמוק של אמון הציבור במשטר, כמו גם בפני התקופה הכלכלית הקשה בתולדותיו של משטר המהפכה השולט בה מאז 1979. ככל הנראה היא ייבאה את נגיף הקורונה מסין, אבל כיוון שהמעיטה בסכנה הנשקפת ממנו, ורצתה להמשיך לקצור את הפירות מיחסיה עם סין, שותפתה המסחרית הבכירה, תגובתה של אירן הייתה מאוחרת, עם תוצאות קשות שהיקפן עדיין לא התגלה במלואו.

אירן גם הפכה למוקד להתפשטות המגיפה לאזורים שיעיים (כגון בחריין ולבנון והמיעוטים בסעודיה ובכוויית) בגלל העלייה לרגל לעיר קום, והבנתו המאוחרת של המשטר (האיסלאמיסטי) שאירועי התפילה מאיצים את הפצת הנגיף. כמה מבכירי המשטר מתו. כמו-כן, מעבר למצב הכלכלי העגום בגלל "הלחץ המירבי" של העיצומים האמריקניים, אירן נפגעה מירידה דרמטית בהכנסות הנפט בעקבות קריסת הביקוש ומלחמת מחירי האנרגיה שבין רוסיה לבין סעודיה. ייצוא אנרגיה מספק למעלה מ-80% מההכנסות במטבע זר וכמחצית מהתקציב הלאומי, ושיטת הסובסידיות לציבור הרחב עומדת בסכנת קריסה. הכלכלה האירנית תמשיך במגמת ההתכווצות של השנתיים האחרונות, אם כי קרן המטבע צופה צמיחה ב-2021.

אף שהמשטר – הנוקט אמצעי דיכוי, ופועל להסיט את הזעם לעבר "אויבי המהפכה" – אינו נראה בסכנת נפילה, ניכר לזהות סימני אנרכיה ראשוניים במדינה. בקרוב תעמוד אירן בפני צומת אסטרטגית, ואין להוציא מכלל אפשרות בקשה להצלה בינלאומית בהתמודדות מול הקורונה, בתמורה לעסקה חדשה עם המערב בנושא הגרעין. עם זאת, בשלב זה אין כל סימן לבלימת המהלכים להפרת ההתחייבויות על-פי הסכם הגרעין ולהאצת ההתקדמות לקראת צבירה עתידית של חומר בקיע.

בינתיים, אירן ממשיכה בתמיכה במיליציות הפועלות בעירק להוצאת הכוחות האמריקנים מהמדינה, בסיוע למשטר אסד בסוריה ובגיוס למיליציות הפרו-אירניות במדינה, במתן עזרה פיננסית לחיזבאללה (אם כי מופחתת, מכורח הנסיבות) לחיזוק שלטונו בלבנון, ובגיבוי לחות'ים בתימן. סדר העדיפות של המשטר באירן נשאר בעינו בעידן הקורונה. כבר ב-2019 (כפי שחשף הממשל האמריקני) הסיטה אירן למטרות אחרות מיליארד אירו שהועברו אליה לצרכים רפואיים.

כאשר הרף הרשמי של הנספים במגיפת הקורונה בשטחה חצה את ה-3,000 ב-1 באפריל, פתחה אירן במסע בינלאומי להקלה בסנקציות. כספים אשר ירוויחו האירנים ממסע זה (להבדיל מסיוע לגיטימי בתרופות וציוד) גם הם עתידים ללכת ברובם ל"ייצוא המהפכה". אירן גם ממשיכה בהטרדת ספינות מלחמה אמריקניות במפרץ – שכבר זכתה לתגובה חריפה של הנשיא דונלד טראמפ – ובהעדר איתות חד-משמעי על שינוי כיוון מצידה, תיתכן הסלמה נוספת ביחסים עם הממשל הנוכחי (בעוד שהדמוקרטים בארה"ב נוקטים קו פייסני יותר).

גם טורקיה התעלמה בתחילה ממגיפת הקורונה ואף נשמעו טענות שהגזע הטורקי עמיד לנגיף. העדר השקיפות מקשה לדעת בבירור מה התוצאות האמיתיות של התפשטות הקורונה במדינה. הקשיים הכלכליים הגדלים נובעים מהפסקת התיירות והשבתת המשק, שהביאו לכ-30% אבטלה. במקביל מתפתח משבר אמון עקב הליקויים בתגובת השלטונות, שעלול להחליש את מעמדו של טיב רג'פ ארדואן, אם כי הבחירות הבאות לנשיאות הן רק ב-2023.

בינתיים, ארדואן מנצל את המשבר לבוא חשבון עם מתנגדיו הפוליטיים. עד כה קשה לזהות סימנים לכך שמגיפת הקורונה משפיעה במישרין על התנהלותו, ועל יומרותיו למנהיגות אזורית ולהגמוניה במזרח הים התיכון, לצד פרויקטים שאפתניים מבית, כמו תעלת איסטנבול האמורה להיחפר במקביל לבוספורוס.

טורקיה ממשיכה בניסיון להעמיק את אחיזתה בסוריה, באזור אידליב ובאזורים מזרחית לנהר הפרת. באזור זה נקלעה טורקיה בפברואר השנה ללחימה קשה מול צבא סוריה, שפעל בנחישות ובגיבוי חיל-האוויר הרוסי, להשיב את השליטה בכל האזור לידי משטר אסד. בפסגה במוסקבה בין ארדואן והנשיא ולדימיר פוטין ב-5 במארס סוכם על הפסקת אש בקווים הקיימים ועל פטרולים משותפים. בלימת כוחות משטר אסד היא הישג לטורקים ובעלי בריתם מקרב האיסלאמיסטים ושאר המורדים בסוריה, אולם קיצונים סונים (כמו "שומרי הדת", חוראס אל-דין) מסרבים להפסיק את האש ואף רצחו חיילים טורקים. מחירה של הנוכחות הצבאית של טורקיה בסוריה, ברצועת החיץ לאורך הגבול, ובעיקר במחוזות עפרין ואידליב במערב סוריה, צפוי להמשיך לעלות – בדם ובדמים.

בעקבות בעיית הפליטים המחריפה (מאות אלפים נעקרו מאידליב), טורקיה שוב מאיימת בהצפת אירופה בפליטים. יוון, שנמצאת בקו החזית, החריפה מאוד את צעדיה להגנה על הגבולות ולמניעת נחיתה בחופי האיים שלה. המשך המגמות הנוכחיות עלול להוביל לעלייה חדה במתיחות באגן הים האגאי.

בזיקה מורכבת לשתי החזיתות שהוזכרו לעיל, טורקיה פועלת במרץ לקבוע עובדות במזרח הים התיכון. היא ממשיכה את מעורבותה במלחמת האזרחים בלוב כדי לחזק את ממשלת פאיז סראג' (GNA) השלטת באזור טריפולי והקרובה לאיסלאמיסטים, אל מול כוחות "הצבא הלאומי הלובי" (LNA) בהנהגת ח'ליפה חיפתר, הנתמכים על-ידי מצרים, איחוד האמירויות ורוסיה.

טורקיה הגיעה בנובמבר 2019 להסכמה עם GNA על התוויית גבול משותף בין אזורי המים הכלכליים שלה ושל ולוב, בין היתר בניסיון לנטרל את שיתוף הפעולה בין חברות ה-EMGF ("פורום הגז של מזרח הים התיכון" – איטליה, יוון, קפריסין, מצרים, ישראל, ירדן והרשות הפלשתינית) להעברת גז ממזרח הים התיכון בצינור לאירופה. ההסכם עם GNA נועד לביסוס הגמוניה טורקית בים התיכון ופגיעה באינטרסים אסטרטגיים וכלכליים חיוניים של ישראל, מצרים, יוון וקפריסין – ועורר תגובה אירופית חריפה, כולל פעילות אמנעה של הצי הצרפתי מול חופי לוב.

גם מצרים התעוררה מאוחר לטיפול במגיפת הקורונה. האמצעים שהיא נוקטת בינתיים אינם נחרצים, במיוחד לאור העובדה שצפיפותה של האוכלוסייה המצרית היא רבה וקשה לאכוף בתנאים אלו "ריחוק חברתי". יש ספק אם ממשלת מצרים יודעת את היקף התופעה בשטח המדינה, ואם יש לה יכולת לעצור את המגיפה. בכל מקרה, לנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי הוענקו סמכויות חירום נוספות להתמודד עם המגיפה.

הפגיעה בכלכלת מצרים, בעיקר בגלל ההשעיה הגלובלית של כל תנועת התיירות, היא עמוקה ומתמשכת. ההישגים הכלכליים של מצרים בשנים האחרונות מכהים במקצת את המכה הכלכלית; עם זאת, מגיפת הקורונה תחזק את הצורך של מצרים לקבל סיוע מבחוץ כדי למנוע אסון הומניטרי. זאת, כאשר גורמי הסיוע המובהקים – ארה"ב, סעודיה ומדינות המפרץ – חווים גם הם קשיים כלכליים, ויכולתה של סין למלא את החסר לוטה בערפל (אם כי מסתמנת מגמה של ניצול המצב על-ידי בייג'ינג כדי להעמיק את אחיזתה בנכסים בעלי פוטנציאל אסטרטגי). הסכסוך עם אתיופיה בנושא הסכר על מי הנילוס, עורק החיים של מצרים, מקבל בזמנים כאלו משמעות גדולה עוד יותר.

מערכת הבריאות הישראלית המתקדמת מתמודדת באופן סביר עם המגיפה, למרות חוסרים בציוד ובעיות לוגיסטיות. בהתמודדות עם הקורונה ישראל במצב טוב יותר מאשר רוב המדינות המפותחות במערב. בולט במיוחד שיעור התמותה הנמוך בהשוואה למדינות כמו בריטניה וצרפת (כעשירית מן השיעור). עם זאת, הצעדים שננקטו להבטחת בידוד חברתי שיתקו את רובו הגדול של המשק. שיעור האבטלה (כולל חל"ת) הגיע ל-25%, והמחיר הכלכלי שבהתמודדות עם נגיף הקורונה הוא עצום. האסטרטגיה של היציאה מהמשבר שאומצה על-ידי הממשלה בימים אחרונים היא מדורגת ואיטית, ועדיין לא ברורה מידת ההצלחה של המעבר לחיים עם נגיף הקורונה.

צה"ל נטל חלק משמעותי בתגובה הממשלתית למגיפה בגלל יכולותיו הארגוניות, הלוגיסטיות והטכנולוגיות. הוא רשם לזכותו נקודות ביחסיו עם החברה הישראלית, גם עם המגזרים החרדי והערבי. החוסן הלאומי והמשמעת שהפגין הציבור הישראלי עד כה הם נכס אסטרטגי בפני עצמם, כולל בהיבטי ההרתעה.

למרות זאת, ברור שמשבר הקורונה, שעולה הון תועפות, מפחית את הסיכויים למימוש התוכנית הרב-שנתית של צה"ל "תנופה", אשר מבוססת על תוספת תקציב של 20 מיליארד שקל. בכל מקרה, למשרד האוצר יהיה קל יותר לדחות את הדרישות להגדלת תקציב הביטחון המתחייבות מניתוח המציאות האסטרטגית שישראל נמצאת בה. עם זאת, "המערכה שבין המלחמות" למניעת התבססות אירנית בסוריה ולעצירת השיפור בדיוק הטילים שבידי חיזבאללה עדיין נמשכת. יש לישראל, אם ייווצר צורך חיוני, יתרות משמעותיות במטבע חוץ שיוכלו לסייע הן בניהול מושכל של מסלול השיקום הכלכלי והן בבניין הכוח, אם תסתמן הסלמה דרמטית ברמת האיומים האסטרטגיים.

הגעת נגיף הקורונה לעירק שמה קץ להפגנות ולמחאות שהחלו באוקטובר 2019 נגד הסדר הפוליטי הקיים במדינה, שנתמך על-ידי אירן. הדרישות לרפורמה פוליטית, מלחמה בשחיתות וגישה טובה יותר לדיור ולמקומות עבודה, התמוססו עם הרחבת מעגל החולים בקורונה. עם זאת, המשבר הפוליטי – שמתבטא בחוסר יכולתו של הפרלמנט לאשר ממשלה חדשה – עדיין לא נפתר סופית.

אירן, שסיכלה את מינויו של ראש ממשלה שנתפס בעיניה כעוין באופן מובהק את האינטרסים שלה, נאלצה בכל זאת להתפשר על מועמד שבעבר התנגדה לו, ראש המודיעין לשעבר מוצטפא אל-קאד'מי, הרואה את עצמו מחויב להרחיב את שליטת המדינה בסיעות החמושות השונות. המגיפה גם לא השפיעה על פעילות המיליציות הפרו-אירניות נגד הנוכחות הצבאית האמריקנית במדינה.

כמו משטרים אוטוריטריים אחרים, למשטרו של בשאר אסד יש עניין לשדר יציבות ושליטה על אותם 70% של תושבי סוריה הנמצאים תחת שליטתו. שירותי הבריאות בסוריה נחשלים, ונפגעו ביתר שאת במלחמת האזרחים הממושכת. בכל מקרה, קשה לקבל תמונה אמיתית על מצב המגיפה במדינה. מקרה קורונה ראשון דווח רק ב-22 במארס, אך יש ספק רב אם המספרים הנמוכים מהימנים.

סדר העדיפות של אסד נשאר בעינו – בראש ובראשונה כיבוש מחדש של כל סוריה. אך לנוכח העמדה הטורקית הנחרצת, נבלמה התקדמותם של כוחות המשטר במחוז אידליב והשתרר בו שקט מתוח (וכנראה זמני). בעקבות מלחמת האזרחים הממושכת, סוריה נמצאת במצב כלכלי קשה מאוד, וללא סיוע חוץ אין ביכולתה לחזור לעצמה. רוב משאבי הנפט של המדינה אינם נמצאים בשליטת דמשק, ומשבר הקורונה מקשה ביתר שאת על החברה הסורית.

ירדן הגיבה מהר מאוד להופעת חולי קורונה והטילה סגר על כל המדינה. יותר מ-2.5 מיליון פליטים (מתוך אוכלוסייה של 10 מיליון) חיים בצפיפות ללא גישה טובה לשירותים רפואיים. עם זאת, ככל שניתן לשפוט, הציבור בירדן מקבל בהבנה את צעדי השלטון, המבוצעים בשטח בעזרת צבא הממלכה. לאחרונה החלה ירדן בהקלות בסגר כדי להחזיר את המשק לפעולה. הכלכלה הירדנית אמורה להתכווץ השנה, אבל קרן המטבע צופה התאוששות וגידול ב-2021.

הרשות הפלשתינית עקבה אחרי ההכנות הישראליות לטיפול במגיפה, ואף קיבלה סיוע רחב היקף מישראל. מצבה הכלכלי של הרשות, שבשנים האחרונות אינו מזהיר, הידרדר עוד יותר בגלל ההגבלות הגדלות על-כניסת עובדים לשוק העבודה הישראלי. עזה ענייה יותר מהרשות, קשריה הכלכליים מצומצמים והיא מבודדת. לכן היא סובלת בינתיים פחות מנגיף הקורונה, אם כי פוטנציאל ההידבקות ההמונית שם הוא גבוה בגלל הצפיפות ברצועה (בעיקר במחנות הפליטים).

רוב הפלשתינים מעוניינים בשת"פ עם ישראל בטיפול במגיפת הקורונה, אף על-פי שכמעט מחציתם מאמינים שגורם זר מפיץ את המחלה. גורמים רשמיים ולא-רשמיים בין הפלשתינים אף מאשימים את ישראל בהפצת מחלת הקורונה, הד להאשמות אנטישמיות שרווחות בעולם. חמאס כבר נקט לשון איומים בוטה וטעונה ("שישה מיליון ישראלים לא יוכלו לנשום") בדרישה לקבל את המימון והציוד הנדרש לטיפול בקורונה. סוגיה רגישה במיוחד במערכת הפלשתינית היא מצב בריאותם של פלשתינים בבתי הכלא בישראל, ונשמעות קריאות לשחררם.

נראה שמגיפת הקורונה תרמה להמשך התרופפות הקשר בין הרשות הפלשתינית, המייצגת מאוויים לאומיים, לבין הערבים החיים בישראל. ההשוואה בין הטיפול בחולים ברשות הפלשתינית ובישראל משפיעה על עמדות הערבים בישראל כלפי המדינה היהודית. סקרים מראים שהממד הישראלי בזהות של ערביי ישראל מתחזק, משום שברור שהטיפול הרפואי בישראל עדיף, וגם בגלל רשת הביטחון הסוציאלית הרחבה יותר שבמדינה הציונית מגיעה גם לאזרחיה הערבים. מגמה זאת ניכרת גם בין תושביה הערבים של ירושלים, שלאחר הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל חלקם הפסיקו לשבת על הגדר, והפנימו את העובדה שחלוקת העיר אינה אופציה מדינית ריאלית.

מגיפת הקורונה – שכנראה הגיעה באפיקים אירניים – פקדה את לבנון בעת משבר כלכלי גדול. כבר בחודש מארס הודיעה לבנון על אי-יכולתה להחזיר חוב של 1.2 מיליארד דולר שהגיע המועד לשלמו. מגמת כיווץ הכלכלה תגדל בשנת 2020. למעלה ממיליון איש מאוכלוסייתה הם פליטים מסוריה אשר לא תמיד ששים לפנות לשלטונות מחשש שיגורשו, והתשתיות הלאומיות מצויות בהזנחה ממושכת.

לא ברור אם אחיזתו של ארגון חיזבאללה – שתבע לעצמו בסבב המינויים הקודם את משרד הבריאות, בו ראה אמצעי להבטחת הכנסה לאנשיו ומקורביו, במצב של דעיכת הסיוע מאירן – מתחזקת או נחלשת במצב זה. המגיפה אומנם השביתה את תנועת המחאה ברחובות, אך בחלקים גדולים של הציבור מקננת תחושה מעיקה שהשעבוד לאינטרסים זרים (קרי, אירניים) הוא שהביא את לבנון אל סף התהום.

מדינות אלו עתירות משאבים, ובמרוצת השנים השקיעו בתשתית שירותי הבריאות שלהן ובאיכות כוח האדם. באופן כללי מדינות אלו הגיבו יחסית מהר ובאופן יעיל למגיפה המתפשטת אליהן, בעיקר מאירן השכנה מעבר למפרץ, כאשר אלפי עולי הרגל השיעים מתושבי מדינות המפרץ לעיר הקודש קום היו מקור להדבקה. נראה שמצבן של מדינות המפרץ בהשוואה למדינות מוכות קורונה אחרות באזור הוא טוב יותר. מצבן הכלכלי האיתן והיקף הקרנות הריבוניות מאפשרים להן לעמוד בירידה הגדולה במחירי האנרגיה ונזקיה הכלכליים של ההתמודדות עם משבר הקורונה לתקופה ארוכה יותר מרוב מדינות האזור.

סעודיה סגרה מוקדם את שעריה לבאים מחו"ל ואף ביטלה את ה"עומרה" (מצוות עליית הרגל המשנית). כמו-כן היא פיזרה רמזים שככל הנראה גם החאג', שאמור להתקיים בחודש יולי, יבוטל. סגירת הממלכה לעולי רגל פירושה אובדן הכנסות גדול. לכך מצטרפות הירידות במחירי האנרגיה באופן כללי, ובמיוחד בעקבות מלחמת המחירים בין סעודיה לבין רוסיה – שהסתיימה אומנם בהסכם נוח לערב הסעודית, אך הדבר לא הביא לעליית מחירים אלא הם אף המשיכו לצנוח (בנקודות מסוימות מחיר הנפט הפך להיות שלילי!).

התכווצות תעשיית האנרגיה, וגם זו שאינה מבוססת נפט, מקשה על מימוש התוכנית השאפתנית של הנסיך מוחמד בן סלמן לשינוי יסודי במבנה הכלכלה הסעודית. המאבק על מחירי הנפט גם חשף חיכוך בין ריאד לבין וושינגטון, התורם גם הוא לירידת קרנה של סעודיה במישור הבינלאומי, ובמיוחד בעולם המוסלמי.

הממדים של מגיפת הקורונה במזה"ת עדיין לא התבררו. קשה להשיג נתוני אמת מכמה סיבות: מדינות אינן יודעות את נתוני האמת בגלל ליקויים באיסוף מידע, ישנם קשיים בזיהוי חולים קלים ובנשאים, וחלק ממדינות האזור אינן חשות חובה לפרסם נתוני אמת, ומנסות להסתיר את חומרת המגיפה שכן היא עלולה לפגוע בלגיטימיות השליטים.

ההכרעות של ממשלות במזרח התיכון במלחמה במגיפת הקורונה משקפות שוני ביכולת מינהלית, בתשתיות רפואיות ובשקלול של ערכים והעדפות פוליטיות. בכל מקרה, למגיפה יש השפעות קצרות וארוכות טווח. בטווח הקצר מוקד הפעילות הכללי הוא שרידות המערכות הקיימות וצמצום הנזק האנושי והכלכלי.

היכולת האנושית להתמודד עם כאב מכל הסוגים היא גדולה. רוב המשטרים באזור אינם דמוקרטיים, ורגישותם לסבל תושביהם מוגבלת. לכן, ייתכן שהמגיפה לא תזכה בכל מדינה לטיפול היסודי הנדרש. זה עלול כמובן להשליך על השכנים שמעבר לגבול. בכל מקרה, מדינות האזור עומדות בפני אתגר לא מוכר, והניסיון שהצטבר בהתמודדות עם המגיפה משפר את המנגנונים הארגוניים והרפואיים בכל מדינה על-פי יכולת ההסתגלות שלה ויכולתה ללמוד. עקומת הלמידה אינה בהכרח דומה ממדינה למדינה.

השונות קיימת גם ביכולת המדינות להפיק לקחים לעתיד הרחוק יותר ולפעול למימושם. יש להניח שבסיום משבר הקורונה ימשיכו הצרכים המיידיים וקצרי הטווח לקבל העדפה על פני השקעות להתמודדות עם אירועים חריגים מבחינת ההיקף והזמן, כדוגמת הקורונה. ככל הנראה, זה נכון יהיה גם לישראל. בסופו של דבר, הדרישה שמדינה תשקיע בהיערכות לקראת כל אסון נורא אפשרי, אינה מציאותית.

בחלק מן המקרים, כשלון המשטרים בהתמודדות מול הנגיף – ועוד יותר מכך, המציאות הכלכלית הקשה במדינות הערביות (כמו מצרים, הניצבת בפני קריסת ענף התיירות החשוב) – עלולים לעודד את האיסלאמיסטים לחזור לזירה הפוליטית ולנסות לערער את היציבות. מנגד, גם המדינות הגדולות והלא-ערביות, טורקיה ואירן, שבהן שולטות גרסאות (שונות מאוד זו מזו) של אידיאולוגיה איסלאמיסטית, איחרו בתגובתן למגיפה, ואף ניסו להמעיט ממשמעות המשבר. אולם ההשפעות הפנים-פוליטיות של נגיף הקורונה על משטרים אלה עדיין אינן ברורות. יש גם ניצנים למגמה של ריכוזיות גדלה אף יותר של השליטים.

בתחום יחסי החוץ והביטחון – מגיפת הקורונה לא שינתה הרבה, והמגמות שנראו באזור לפני פרוץ המשבר נשארו בעינן, כולל החתרנות האירנית במדינות האזור והאצת פרויקט הגרעין, כמו גם הפרובוקציות של טורקיה במזרח הים התיכון ומעורבותה במלחמת האזרחים בלוב. אין עדות לשינוי התנהגות אצל הרשות הפלשתינית או חמאס כלפי ישראל. הציפיות לשינויים משמעותיים בעקבות נגיף הקורונה במאזני הכוחות באזור, אין להן בינתיים על מה לסמוך.

התפשטות המחלה לא גרמה לשיתוף פעולה בינלאומי גדול יותר באזור. רוב יחסי הגומלין בתחום הכלכלי ובתחומים רבים אחרים היו עם מדינות מחוץ לאזור. הסכסוכים בתוך המזרח התיכון לא קפאו, והניצים ממשיכים בשלהם. לקורונה בוודאי השפעה על היכולות הנוכחיות של היחידות הפוליטיות באזור, אך לא ניכר עדיין כל רושם על המוטיבציות והאנרגיות של השחקנים הראשיים.

כמו-כן, יש סבירות גבוהה שנראה המשכיות של המגמות שאפיינו את מעורבותן של המעצמות הגדולות במזרח התיכון – ארה"ב, סין ורוסיה. ארה"ב תמשיך לצמצם את נוכחותה באזור, בלא קשר לשאלה מי הנשיא שייבחר בנובמבר. רוסיה רואה במזרח התיכון חצר אחורית שבה היא מצליחה בהשקעה יחסית קטנה להוכיח את היותה בעלת ברית נאמנה. לכן היא הצליחה לחדור לארצות נוספות, מעבר לסוריה. עם זאת המגיפה, ככל שתהיה קטלנית, אינה משנה שיקולים אסטרטגיים. סין, המעוניינת למלא תפקיד מרכזי יותר במערכת הבינלאומית, תמשיך לנסות לבנות השפעה באזור באמצעות מענקים, השקעות ומסעות פרסום. אם יש ללמוד מההיסטוריה המזרח-תיכונית, אזי מדינות האזור בסופו של דבר משתמשות למטרותיהן במעצמות ש"השפעתן" הזמנית מתנדפת מהר.

ההתאוששות הכלכלית של מדינות המזרח התיכון תלויה בעיקר במגמות בכלכלה העולמית, ואלו עדיין אינן ברורות. מה יהיה גורלן של שתי הכלכלות הגדולות בעולם, ארה"ב וסין? האם סין תחזור במהרה לקנות נפט מהמפרץ כמו לפני פרוץ המגיפה, תשקם בכך את מחירו ותניע את שרשרת האספקה העולמית לייצור מוצרים רבים? מתי יחזור השוק האמריקני לקנות סחורות מכל העולם? התשובות לשאלות אלו הן המפתח ליציאה מהמשבר הכלכלי. עם זאת, אימוץ מדיניות כלכלית נכונה על-ידי כל בירה באזור, יהיה לו השפעה על רווחת המדינה בעתיד.

עדיין אין רואים את סופה של המגיפה במזרח התיכון. ישראל, ככל הנראה, עברה את שיא המגיפה, אם כי יש המזהירים מפני גל שני ואף שלישי. אם ישראל תצא בסופו של דבר ממשבר הקורונה עם ציון טוב במיוחד להתמודדותה, זה יוסיף כמובן נקודות לתדמיתה הבינלאומית כמדינה מוצלחת. עמידה איתנה במבחן הקורונה והיציאה ממנו במינימום נזק כלכלי חשובים, כאמור, גם לחיזוק ההרתעה הישראלית באזור והרחקת סכנת המלחמה.