נפעל כדי לבסס אתוס חדש

אזרחיות ואזרחי ישראל.

כאן על ההר הזה, בין היובלים וההראלים, קבור גם חברי הטוב נחום אומי גולדברג, שנפל בלבנון, במבצע שלום הגליל, לפני שלושים ושמונה שנים, בתאריך הולדתי.

ההר הזה, שנקרא על שמו של חוזה המדינה, מכיל כאב נוראי של אלפי משפחות. מלחמה אחר מלחמה, דור אחרי דור.

כאן, מההר הזה, שנה אחרי שנה, אנו מחברים בין הכאב לעוצמה.

הערב, אני מבקש להפיץ מכאן את התקווה.

מתחת לרגבי העפר ותחת שדות השיש, שוכבים מיטב בנינו ובנותינו. דבר אינו מפריד ביניהם: לא המקום בו נולדו, לא נטייתם המינית ולא עמדתם הפוליטית. תחת דממת המוות המקפיאה כאן - כולם שווים. עלינו, מוטלת החובה והאחריות, לדאוג שכולנו נהיה שווים גם בחיים.
לא זהים, אך שווים.
כמו שכתב הרצל, באַלְטְנוֹיְלֵנְד: "אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע או לאיזו דת הוא שייך. הוא צריך להיות בן אדם, זה הכל מבחינתנו".

התברכנו במדינת ישראל בתרבויות שונות, בשפות שונות ובדתות שונות. וכמו בקירות הכותל, האבנים השונות מתלכדות לכדי קיר יצוק שעומד איתן אלפי שנים.

ימים קשים עוברים עלינו, ועלינו להתכונן לימים קשים לא פחות, שעוד נכונו לנו.

במשך שבעה עשורים, היו אלה אויבים מוחשיים שקמו עלינו לכלותינו, והגדירו עבורנו את האתוס המשותף - אתוס של מאבק קיומי.

מול אויבים אלה עומדים גם הערב, חיילי צה"ל וכוחות הביטחון על המשמר, ואני מצדיע להם.
כעת עומד עלינו גם אויב שאיננו מכירים. שאינו מבדיל בינינו - יהודים, ערבים, דרוזים וצ'רקסים; חרדים, דתיים וחילונים; אנשי ימין או שמאל.

אויב שמעמיד אותנו במבחן בריאותי ואנושי אדיר, ומלמד אותנו שיעור לאומי וחברתי - על ערבות הדדית: כל אחת ואחד מאיתנו אחראי לחייו של אחיו. הערבות ההדדית והשותפות הן הדרך שלנו לנצח. הן הדרך שלנו לנצח.

במאבק מול האויב הזה, לוחמים שכם אל שכם - צוותי הרפואה, חיילים, שוטרים, צוותי זק"א ואנשי חברה אזרחית. הם החזית, ואנחנו כולנו מתפללים להצלחתם, מהמרפסות ומהלבבות, ונותנים להם גב ועורף חזקים.

אנחנו ננצח במלחמה הזאת, ועם השיעור הזה נפעל כדי לבסס אתוס חדש. סיפור של ערבות הדדית. סיפור שלא יוגדר על-ידי זרים ואויבים אלא על ידינו.

לא רק מלחמה שתחזיר אותנו הביתה, כמו ששר ברי סחרוף, אלא מציאת החיבור והמאחד בתוך ביתנו, על הדעות השונות והמחלוקות המבורכות. זאת צריכה להיות השליחות המרכזית שלנו בהנהגה הלאומית.

אזרחי ישראל,
אנו עומדים היום בפתחו של יום העצמאות השבעים ושניים.
ובשבעים ושתיים שנות עצמאות, עברנו מלחמות, קרבות, משברים כלכליים וכן - גם משברים פוליטיים. תמיד גברנו על המשברים גם כשהיו כרוכים בהחלטות קשות. תמיד התאחדנו והתחזקנו, ולא הותרנו אף אחד בצד הדרך בעת צרה. אני רוצה שתסתכלו עלינו, על המגוון האדיר שיש כאן בארץ הזו. ביחד בנינו ונמשיך לבנות את השלם שגדול מסך כל חלקיו.

חברת מופת שלא מפחדת מאתגרים, ומביטה תמיד קדימה - בתקווה.
חברה שבה אנחנו, המנהיגים לוקחים אחריות, פועלים למענכם, אזרחי המדינה - דואגים לאחדות העם, ושומרים על הדמוקרטיה ועל זכויותיו של כל אדם.
חברה שהיא קצת חצופה ומחוץ לקופסה, וגם יציבה ואיתנה.
חברה שהיא- מאוד-מאוד ישראלית.

אסיים בברכה אותה אני מאחל לנו יותר מכל.
ברכה השגורה בפי מיום שבחרתי להיות שותף להנהגה, ברכה שהיא תפילה אישית ובעיקר תפילה לאומית:
"הבא שלום עלינו, ועשה שלום בתוכנו"
חג עצמאות שמח - ישראל!

אני, בנימין גנץ, יושב-ראש כנסת ישראל, בנם של מלכה ונחום גנץ זכרם לברכה, ששרדו את השואה והיו שותפים לתקומה כשהקימו את מושב כפר אחים, והרמטכ"ל העשרים של צה"ל - מתכבד להשיא משואה זו של יום העצמאות השבעים ושתיים למדינת ישראל.

לכבודם של הרופאות והרופאים וכל הצוותים הרפואיים והאזרחיים שעומדים בחזית המלחמה במגפת הקורונה והשלכותיה.
לכבודם של אזרחי ישראל הוותיקים, שליבנו איתם בבתיהם ובבתי האבות.
לכבודם של החיילות והחיילים, השוטרות והשוטרים וכל אנשי כוחות הביטחון המגינים על חיינו ונרתמים לכל משימה מצילת חיים.
לכבודם ולמענם של אורון והדר זכרם לברכה, אברה והישאם השבויים בעזה, שישובו בקרוב ביחד עם כל נעדרי ישראל, אמן.
לכבודה של כנסת ישראל על כל חבריה.
ולתפארת מדינת ישראל.