"המנה האחרונה של יום ג' תוגש כמנה ראשונה ביום ו', והמנה הראשונה של יום ו' תוגש כמנה עיקרית ביום ה'. ארוחת ערב חג המולד תוגש בערב ראש השנה, ומסיבת ערב ראש השנה תתקיים ביום שאחרי חג המולד. לאור כל זאת, כמובן, על אנשי הסגל להביא מבתיהם של ארוחת הצהריים של 7 בינואר". דברי מזכר ממרפאה שמציג ג'ים האקר לסר האמפרי אפלבי. וכמו תמיד, "כן, אדוני השר" הגאונית משקפת בצורה מושלמת את המציאות - והפעם לא רק המציאות השגרתית של שירותי הבריאות הבריטיים, אלא גם זו של מערכת החינוך הישראלית בימי הקורונה.

יש למישהו מושג אלו תלמידים לומדים מחר והיכן? אלו כיתות נפתחות ובאיזו צורה? אלו מוסדות לגיל הרך יפעלו ובאיזו מתכונת? ואם כן, האם למישהו יש מושג מה אמור לקרות בעוד שבוע ובעוד שבועיים? ומה יהיה עם בחינות הבגרות? ומה עם החופש הגדול? נכון שאנחנו במצב נזיל וחסר תקדים, אבל לפחות מסורת אחת נשמרת ביציבות מרשימה: ממשלת ישראל מבורדקת לחלוטין, לא מסוגלת לתכנן ולא מסוגלת להחליט.

האמת היא, שזה לא ממש מפתיע לנוכח זהותו של העומד בראשה. בנימין נתניהו אלוף במילים גבוהות ובביצוע נמוך. כאשר הוא נתקל בבעיה ממש קשה, השיטה שלו היא להבטיח פתרון חד ומהיר - ואז להקים ועדה, לשלוח את הפקידים לתכנן ואת השרים להסתדר ביניהם, במה שנראה כמו משאלה שהבעיה הארורה הזאת תיעלם מעצמה ולא תחייב אותו להכריע. החזרה ללימודים הציבה בפני נתניהו את הצורך לקבל החלטה רבת חשיבות ולהכריע בין דעות סותרות של משרד החינוך, משרד הבריאות, משרד האוצר, הרשויות המקומיות והמטה לביטחון לאומי. מה עשה? קיבל החלטה שאיננה החלטה: חוזרים, אבל זו אינה חובה - ומכאן שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. עירייה אחת תפתח את בתי הספר, ואילו בעיר השכנה הם יישארו סגורים. המורים ייקראו לעבוד, אבל איש לא יכפה זאת עליהם.

כל ההתנהלות של נתניהו בשבועיים האחרונים היא שערורייתית. כאשר הודיע על ההקלות הראשונות, הוא אמר - ובצדק רב - שההמשך שלהן יהיה הדרגתי ותלוי במצב הקורונה. אך במקום לתת איזושהי מפת דרכים כללית והתחלתית, נתניהו השאיר את הדברים באוויר. כיוון שכך, החלו לחצים מכל הכיוונים - ונתניהו התקפל לחלוטין. במקום אותו תהליך זהיר ומבוסס עובדות, אנחנו מקבלים ריצת אמוק המבוססת על מי מצליח לצעוק חזק יותר. ואגב, שמתם לב שנתניהו עצמו - שאנשיו הבטיחו שיתחיל לענות על שאלות בתדרוכים - למעשה נעלם מאז שנחתם ההסכם על הקמת ממשלת האחדות ואין צורך לדבר על "כניסה מתחת לאלונקה"? צירוף מקרים?

התוצאה של כל אלו הרבה יותר חמורה מאשר "רק" בלגן מוחלט בנושא הלימודים, שהוא (נכון לעכשיו) שיא הברדק. התוצאה היא אובדן אמון בניהול המשבר. כאשר כל שר מספר לכולם מה שהוא מציע ומה שהוא דורש, כאשר כל פקיד מדליף מה אמר ולמה התנגד - אנחנו לא רק מבולבלים לחלוטין, אלא משוכנעים שגם הם אינם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם. וכאשר ראש הממשלה מאפשר לכל זה להתחולל שבוע אחרי שבוע - אזי לא מדובר רק ברושם שלנו; זוהי בדיוק המציאות.

את ההשלכות המעשיות של זה ניתן לראות היטב בשטח. בשעות אחר-הצהריים (שבת, 2.5.20) הלכתי בכמה מן הרחובות המרכזיים של תל אביב: שדרות בן-גוריון, דיזנגוף, בוגרשוב ובן-יהודה. לפחות מחצית מבין מאות העוברים והשבים לא טרחו לעטות מסיכות. עשיתי מדגם קטן שעתיים מאוחר יותר, בדרך לבית הכנסת בכמה רחובות שקטים: 14 היו במסיכות, עשרה ויתרו עליהן. היו רבים שהזכירו לי את ימַי כסמל תורן בבית הספר למודיעין: בכל ביקורת בפטרול, "בדיוק הרגע" השומרים התיישבו לנוח; "בדיוק הרגע" היה נורא חשוב לשתות, לעשן, לאכול, לדבר בטלפון או לפטפט עם החבר'ה - והמסיכה הרי מפריעה לפעולות החיוניות הללו.

בשדרות בן-גוריון נראתה תופעה חדשה: פותחים שולחן וגם הספסל מתאים לאותה מטרה. מתיישבים עם אוכל ושתייה, מסירים את המסיכות ומפטפטים בנחת. ספרתי 42 כאלו לאורך השדרה, שבכל אחד מהם בממוצע שלושה בני אדם. המרחק, כמובן, הוא הרבה פחות משני מטרים. אתם יכולים לשכוח מהמרחק הזה בתורים לחנויות גלידה, דוכני שתייה וקיוסקים. בכיכר דיזנגוף ישבו והשתרעו בנחת כ-100 איש, חלקם בפיקניקים מאולתרים בשמש הנעימה; אולי עשרה מהם השתמשו במסיכות, ואיש מהם לא שמר על המרחק הדרוש.

מה לא ראיתי במשך שעה ברחובות הללו? שוטר. מישהו שיבדוק את הציות להוראות. שוטר אחד, בודד, שיראה מה קורה בלב-ליבה של תל אביב. הרי הרבה יותר נוח ופופולרי להתעסק עם פורעי חוק חרדים (ושיהיה ברור: חייבים לטפל בהם ביד קשה) מאשר עם הצפונובונים של תל אביב. כי מה זה החטא הקליל של מאות אנשים לאורך השדרה, לעומת הפשע הנורא של 20 איש בבית כנסת.

אם האזהרות של משרד הבריאות יתאמתו, הרי שאת מחיר ההפקרות הזאת נשלם בריבית-דריבית בעוד שבועיים-שלושה, עם עלייה חדה בתחלואה וחלילה גם בתמותה. במקרה כזה, עלול להתעורר הצורך להשיב כמה מן המגבלות - אבל ספק רב אם הישראלים יישמעו להן. המנהיגים לא מסוגלים לתת הנחיות ברורות וניכר שהחלטותיהם נשלפות מן המותן; הם שקועים עד צוואר בפוליטיקה קטנונית במקום ניהול המשבר. המשטרה אינה אוכפת את ההנחיות; היא מעדיפה להיות חזקה על חלשים. כאשר אין מנהיגות ואין אכיפה - אין ציות. כאשר אין ציות - המחיר עלול להיות חיי אדם.