בתחילת חודש מארס הצטופפו פליטים מסוריה בגבול טורקיה-יוון לאחר שהנשיא רג'פ טאיפ ארדואן הודיע, כי "יפתח את השער לאירופה". ההודעה באה בעקבות הריגתם של 33 חיילים טורקים במחוז אידליב בסוף פברואר ומטרתה הייתה ללחוץ על האיחוד האירופי ועל נאט"ו לתמוך בפעילות הצבאית הטורקית בצפון סוריה – מדווח גארדיאן.

הפליטים נהרו לנקודת המעבר פזרקולה – חלקם באוטובוסים שארגנו השלטונות הטורקיים – תוך שהם נוטשים את דירותיהם השכורות ואת מעט רכושם. אבל עד מהרה התברר להם, שהם רק חלק ממשחק גדול בהרבה של ארדואן וממשלתו. כוחות יוונים ירו גזי מדמיע ורימוני הלם לעבר הפליטים כדי למנוע מהם להיכנס למדינה. הטורקים טוענים ש-150,000 פליטים עברו בכל זאת; הנתון היווני: 3,500 איש בלבד.

בשבוע הבאים עברו הפליטים מסיוט אחד למשנהו, כאשר הקורונה היכתה באיזור. בליל 26 במארס שרפו כוחות טורקיים את האוהלים במחנה הפליטים הארעי והכריחו את יושביהם לעלות לאוטובוסים, בהם נסעו מאות קילומטרים למחנות בידוד. לאחר ששוחררו מן הבידוד, חלקם מצאו את עצמם חסרי בית ברחובות איזמיר. אחרים, כולל ילדים, הוכנסו למחנה מעצר באנקרה. הטורקים איימו לגרש חלק מהם ל"אזור הביטחון" שבצפון סוריה. הפליטים הללו, קובע גארדיאן, הם כלי משחק בידי ארדואן מול האיחוד האירופי.

אחת הפליטות, רימה, הייתה בין מי שאוהליהם נשרפו. 2,600 איש כמותה הוסעו למרחק של 1,000 ק"מ, לאחר שהועלו לאוטובוסים באיומי נשק. הם הגיעו לעיר מלאטיה שבמזרח טורקיה, שם המתינו להם מעט מאוד מזון וסיוע רפואי. ב-16 באפריל הם שוחררו מהבידוד והובלו למחוז טרבזון שבצפון-מזרח המדינה. 50 איש, ובהם רימה, להם לא היה כסף לנסוע הלאה, נלקחו למחנה מעצר באנקרה – מרחק של 800 ק"מ. נשים וילדים צרחו ובכו, וסירבו לרדת מהאוטובוס כאשר התברר שמתייחסים אליהם כעבריינים. כאשר נאלצו לרדת, הם פתחו בשביתת רעב במחאה על התנאים. לדברי רימה, לא היו אפילו תחליפי חלב לתינוקות.

הפליטים שוחררו לאחר חמישה ימים, אבל לרימה אין לאן לחזור: היא לא שילמה שכר דירה תמורת דירתה בעיר קוניה. היא גם לא יכולה לשוב לסוריה, בשל פעילותה בעבר בתקשורת. רימה חוששת שתגורש ל"אזור הביטחון" הטורקי העלול לעבור בקרוב לידי משטר אסד. "מדוע עלי לסמוך על הבטחתו של ארדואן להקים איזורי ביטחון בסוריה, אחרי כל מה שראינו מצד טורקיה?", היא שואלת.

איברהים הוא פליט נוסף שניסה את מזלו במעבר פזרקולה. בשנת 2016 הוא נעצר בידי אנשי אסד, בטענה שסיפק ציוד רפואי למורדים. כעת קיווה שיוכל להצטרף לאשתו, שהצליחה להגיע לגרמניה כאשר היה כלוא. ליד פזרקולה שדדה ממנו כנופייה בת שישה אנשים את כל רכושו. לאחר שלא הצליח לעבור את הגבול, נכנס למחנה הפליטים ומשם הובל לביבוד מעונות הסטודנטים הישנים באוניברסיטת אדימה והטלפון שלו נלקח ממנו. המזון היה כה דל, עד שאיברהים וחבריו כינו אותו "דוגמיות". שומריהם איימו עליהם ואף היכו אותם. איברהים שילם 1,700 דולר כדי להגיע לפזרקולה, ונותר חסר פרוטה.

הפליטים מצאו את עצמם בליבו של מאבק פוליטי, מוסיף גארדיאן. בתקשורת היוונית פורסמו ידיעות בלתי מאומתות, לפיהן טורקיה מתכוונת לשלוח חולי קורונה לאיחוד האירופי. סיפורים כאלו פורסמו באמצעי תקשורת מרכזיים, כולל שימוש מפוברק בתמונתו של אחד הפליטים כ"תימוכין" לטענה כוזבת זו.

העתיד לוט בערפל מבחינתם של מי שהגיעו לגבול היווני ונותרו בצידו הטורקי. רימה היא כעת חסרת בית ומתגוררת אצל ידידים באנקרה. היא אינה יכולה להשתכר די הצורך כדי לבנות לעצמה חיים בטוחים וחוששת מגירוש לצפון סוריה. "אין עתיד, אין הגנה, אין תקווה", היא אומרת. איברהים מתגורר אצל ידידים באיסטנבול, ורואה את פזרקולה בסמל לשלום ולביטחון שנשללו מפליטים כה רבים.