בימי "קורונה" אלה, אני כותבת המון, וכל דבר "מדליק" אותי ומעורר בי אסוציאציות. אני מוצאת עצמי סְפונה בביתי, יושבת במרפסת - לאחרונה גיליתי את סגולותיה - ונהנית מהירוק המציף את הגינה שלמולי. השקט מסביב והאוויר הצח גורמים לי אושר. מי היה מאמין שקורונה בייבי מסוגלת להַנות אותי כל כך.
לאור הזיכרונות
ידידי, המשורר
בלפור חקק, שלח לי בוו׳טצאפ שיר בערבית, ואני, נזרקתי באחת לימי ילדותי בשכונת "נחלת צבי" (הסמוכה ל"
מאה שערים" בירושלים). נזכרתי בשכניי העירקים, עמומה ועבודי מדלל ז"ל, שהיו מתענגים על שיריהם של פריד אל אטרש, אום כל תום, עבדול וו׳האב, פיירוז ועוד... שקולותיהם הערֵבים היו מסתלסלים במוו׳אל ארוך שבא לפני השיר בְּיַאלֵל, יאלֵל, יאלֵל...
השירים היו בוקעים בקולי קולות מהרדיו גדל המידות שניצב על האצטבה בחדר המגורים הגדול (והיחיד) של משפח מַדלל, מתגלגלים במורד המדרגות, מהקומה השנייה אלינו לקומת הקרקע ומציפים בסלסוליהם את חדרנו הקטן.
קולה הצפצפני של עמומה, שליווה את הזמרים הערָבים בשיריהם, עדיין מהדהד באוזניי. מילות השיר בפיה היו מדויקות, אך המנגינה... דומה. הייתה שרה ובידיה המיומנות מכינה ומבשלת מטעמים שהכינה במטבחה הקטן שעמד בחצר, לבעלה, עבּודי, שיצא בחמש לפנות בוקר לעבודה בבניין ולארבעת ילדיהם שישובו מבית הספר.
ריח בישוליהָ ריחף כענן באוויר, ואף הוא התגלגל והתפשט במורד המדרגות והציף את נחירינו. לא נותר לנו אלא לצפות לקול כפכפיה של עמומה, שבתום בישוליה הורידה לשתי היתומות - שרה׳לה, אחותי הקטנה, ושמחה׳לה (זו אני), שתי צלחות: באחת, מרק קובּה במיץ עגבניות מתובל, בו נחו
כדורי בשר קטנים עם ירקות ועלים ירוקים שהדיפו ריח גן עדן, ובשנייה, כנפיים של עוף ממולאים באורז ובשר טעימים ונימוחים בפה. הייתה מלטפת את ראשינו ואומרת: "תאכלו יה בנאת (בנות), עוד מעט אימא תבוא מהעבודה". עד היום טעם בישוליה של עמומה, מנוחתה עדן, נזכר על לשוני.
שכנתנו ידעה, שאימא תשוב רק לעת ערב מעבודתה כעוזרת בית ותכין לנו ארוחת ערב כפי שאהבנו. היא גם ידעה, ששתינו אוכלות ארוחת צהריים בחצות היום: שרה׳לה אוכלת בגן ואני, בבית הספר "למל" ועד שעות הערב, לא יבוא אוכל אל פינו, לכן שָׂמחה לפנק אותנו במטעמיה.
כל אוזן והמוזיקה שלה!
כל ילדותי הייתי שומעת באוזן אחת את משפחת מֵלאבסקי ונהנית מקולה של גולדה׳לה, ששרה ברגש את "הבן יקיר לי אפרים"... גם ניגונים חסידיים בקעו מקופסת הרדיו הקטן בבתינו, שאמי, חנה לבית שרעבי, כה אהבה לשמוע. באוזן השנייה, שמעתי את שירי הזמרים העַרביים, להם הקשיבו בני משפחת מַדלל. את אהבתי לשפת האידיש, מימשתי בלימוד שפה זו עם פרופ׳ יחיאל שיינטוך בתואר השני שלי באוניברסיטה העברית.
ובאשר לעירקים, מאז ועד היום (ועד בכלל), אני אוהבת את אחינו העירקים והם מלווים אותי כל חיי, החל משכניי לחצר בשכונת "נחלת צבי", נעמי, המטפלת של ילדיי, איריס ואודי, מאז היותם תינוקות, וכלה בסופר
אלי עמיר, שהיה גם "חתן האור" באירוע שיזמתי.
שיר, שיר, עלה נא!
ובכן, נחזור לתחילתו של הסיפור, בו בלפור שלח לי את השיר בערבית שהעלה דמעות בעיניי. כפולקלוריסטית וכמספרת עממית, "נדלקתי" מאופן הגשת השיר על-ידי הזַמר, שהיה כמעֵין הצגה מושרת. הקהל הרב שמילא את האולם, לקח אף הוא חלק בשיר והגיב בגַלי הזדהות עם כל שורה שהשמיע הזַמר. כל הסצינה הזאת ריגשה אותי מאד.
היו קטעים בשיר שנטוּ לצד הגברים, ואז ניתן לשמוע איך הם מגיבים במחיאות כפיים, נושאים קולם ופֹה ושם משמיעים שריקה. ואילו הקטעים שנגעו לצד הנשים, גרמו להן לשאת קולן, להשמיע צהלולים ולהגיב בהסכמה למילות השיר. הזמר המקסים, בחֵן רב עשה פָּאוזות קטנות באמצע השיר וסחט תשואות מהקהל שנסחף אחריו בשירו... מה אומר לכם, תענוג צרוף!
השעה שנשלח לי השיר, הייתה שעת ערב מאוחרת. איני יודעת מדוע תוכנו גרם לי להזיל דמעה. אולי כל נושא האהבה המזוכּכת שהובעה בשיר, אהבה שאין פוגשים כמעט היום, וההתמקדות בה ולא בדברים חיצוניים הנוגעים גם ל"עגל הזהב", עשתה עליי רושם עז. אחרי שמָחיתי את הדמעה שנשרה על לחיי, ישבתי וכתבתי במשך שלוש שעות תמימות! לבסוף, יצאה מתחת ידי מקאמה מחורזת בעקבות השיר בשם: "הנבחר", לה הוספתי עוד בית אחד, אחרון.
הייתי סקרנית לדעת את שמו של הזַמר וידידתי, המשוררת שושנה קרבסי, נברה בקרביו של ד"ר גוגל ומצאה את שמו:
מַאגִ׳יד אַל מוּהַנְדֵס (המהנדס) שנאמר עליו שהוא כּוּוֵ׳יתי וידוע באמירויות.
הנבחר
מאת שמחה סיאני
נַעֲרָה צְעִירָה וְנָאָה שֶׁהִגִּיעָה לְפִרְקָהּ
נִגְּשָׁה לְאָבִיהָ וְשָׂחָה בְּנִימָה רַכָּה:
"הוֹ, אָבִי, בִּקְּשׁוּ יָדִי שְׁלוֹשָׁה גְּבָרִים
בְּעֵינַי כֻּלָּם טוֹבִים וּלְלִבִּי הֵם יְקָרִים.
הָרִאשׁוֹן, הוּא גֶּבֶר עָשִׁיר וְעָשְׁרוֹ רַב וְיוֹתֵר...
הַשֵּׁנִי הוּא יְפֵה תֹּאַר וְיָפְיוֹ רַב וְיוֹתֵר...
וְהַשְּׁלִישִׁי, עָנִי מָרוּד וְעָנְיוֹ רַב וְיוֹתֵר...
עִם מִי אֶנָּשֵׂא, אָבִי הַטּוֹב, וְעַל מִי אֲוַתֵּר?
אָמַר לָהּ אָבִיהָ, וּבְקוֹלוֹ קֻרְטוֹב נְזִיפָה:
"בָּרוּר שֶׁתִּנָּשְׁאִי לֶעָשִׁיר, בִּתִּי הַיָּפָה,
הוּא יַעְתִּיר עַל רֹאשֵׁךְ כָּל טוּב וְיוֹתֵר
תִּהְיִי מְאֻשֶּׁרֶת וְעֶצֶב בָּךְ לֹא יִוָּתֵר!
אִם תִּבְחֲרִי בַּגֶּבֶר יְפֵה הַתֹּאַר וְיוֹתֵר,
תִּהְיִי גֵּאָה בּוֹ וְרַב הַמֹּהַר מִיָּדוֹ וְיוֹתֵר...
חָלִילָה לָךְ, בִּתִּי, לְהִנָּשֵׂא לֶעָנִי הַזֶּה
עִם בֵּיתוֹ הַמָּט לִפֹּל וְגוּפוֹ הָרָזֶה
הוּא יוֹסִיף רַק עֹנִי עַל עָנְיֵךְ וְיוֹתֵר,
אֹשֶׁר לֹא יִשְׁכֹּן בְּבֵיתֵךְ, רַק עֶצֶב וְיוֹתֵר"...
הֵשִׁיבָה לוֹ הַבַּת בְּחִיּוּךְ נוּגֶה וּמַר
אֵינְךָ מַכִּיר גְּבָרִים, אָבִי הַטּוֹב וְהַיָּקָר.
אִם אֶתְחַתֵּן עִם גֶּבֶר עָשִׁיר וְיוֹתֵר
יִשָּׂא הוּא שָׁלוֹשׁ נָשִׁים מִלְּבַדִּי וְיוֹתֵר
וְאִם אֶנָּשֵׂא לְגֶבֶר יְפֵה תֹּאַר וְיוֹתֵר
יִהְיֶה לוֹ גַּן עֵדֶן עִם עֶשֶׂר נָשִׁים וְיוֹתֵר...
אַךְ הֶעָנִי, יִסְתַּפֵּק בִּי וְיֹאהֲבֵנִי יוֹתֵר
כִּי אַחַת אֲנִי לוֹ וּבְבֵיתוֹ אֶשְׂמַח יוֹתֵר.
בְּבֵיתֵנוּ הַדַּל נִחְיֶה וְנֹאהַב בְּיוֹתֵר
בְּשַׁלְוָה וּבְאֹשֶׁר וּמִמַּעַל אֱלֹהִים שׁוֹמֵר!"
"סִלְחִי לִי, בִּתִּי, צָדַקְתְּ שֶׁאֵין עֵרֶךְ רַב לַמָּמוֹן
אִם אֵין אַהֲבָה בֵּין בְּנֵי זוּג, זֶה אָסוֹן!
כִּי בְּכֶסֶף אֵין קוֹנִים אַהֲבָה אוֹ לֵב אִשָּׁה
וְהַיֹּפִי, עוֹבֵר חוֹלֵף...", אָמַר הָאָב בִּלְחִישָׁה.
"הִנָּשְׁאִי לִבְחִיר לִבֵּךְ אַף אִם עָנִי הוּא בְּיוֹתֵר...
אוֹתָךְ יֹאהַב וְעֵינָיו לֹא יִלְטֹשׁ בְּאַחֶרֶת וְיוֹתֵר
וְאִלּוּ אֲנִי, בִּרְכָתִי הַחַמָּה אֶתֵּן לָכֶם,
לֹא אֶדְרֹשׁ מֹהַר, וֶאֱלֹהִים יְהֵא עִמָּכֶם!
סוֹף טוֹב - הַכֹּל טוֹב
וְהַכַּר - מִדְּמָעוֹת רָטֹב!
