שלושה סיפורים המלווים אותי מאז היותי עול לימים בישיבת ההסדר "ברכת משה", בראשה עמד הרב הגאון נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל. אבוקות של אור לזכרו.
שבת בבוקר, עמדת שמירה, היישוב מישור אדומים, שלווה מדברית משהו, הספר 'אפורים כשק' בידי, זמן הנוטר. בצעדים בטוחים נכנס לעמדת השמירה הקטנה, בואכה הכניסה ליישוב הקטן, אדם גבוה, מבטו אצילי ומראהו הוד והדר, ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. עמדתי במקומי, ראש הישיבה, בחיוך מתוק דרש בשלומי, התעניין בספר בו אני אוחז ואז המשיך בעדינות בשאלה על מהות שיר שלי שפורסם בגיליון הספרות של
עיתון 'הצפה' ביום שישי. השיר היה מורכב, כואב, מייסר, והרב ביקש לבדוק, ברגישותו המופלאה, אם הכל בסדר אצלי. בתום שיחה שהתגלגלה אמר הרב בחיוך "יש לך נפש של חסיד. שבת שלום" ופנה לביתו לסעודת שבת.
פעם אחת, לאחר שיעור כללי שהעביר הרב, הרהבתי עוז וניגשתי לשאול את הרב זצ"ל שאלה. הרב הזמינני לשבת לשמאלו, הודה על השאלה, ואז שאל את השאלה שהייתה מסימני ההיכר שלו, "ומה אתה חושב"? ואני, הבחור הצעיר, הכרחתי את עצמי לחשוב עצמאית, להפיכת אבנים מחשבתית, ולהרחבת הסקרנות. זכיתי לקבל מהרב זצ"ל תשובה מפורטת, בהירה, בענווה.
לעולם לא אשכח את היום בו הגשתי לרב זצ"ל את חיבורי הראשון שכתבתי בישיבה, "ברוריה, ראשונת הפמיניסטיות בעולם היהודי", קוים לדמותה של ברוריה דביתהו ברבי מאיר. הרב שמח על החיבור, קרא לי ואמר: "עבודה ספרותית יפה מאוד, מרגשת, מעניינת". זו הייתה דרכו של הרב זצ"ל לומר לי שמאמר זה נאה לכתב עת ספרותי אך פחות לבית המדרש, החיבור צריך להיות מעוגן ביתדות ובביצורים הלכתיים. המסר הועבר אליי בלי מילת ביקורת מצד הרב זצ"ל. שינסתי מותניים, עיגנתי את המאמר ביתדות תורניות, כשהגשתי לרב זצ"ל את המאמר המוגמר, חייך הרב וחיוכו היה בעיניי כהפתעת מה, "המאמר היה יפה, ספרותי", אמר הרב זצ"ל, כמו מתנצל על שהבנתי שלא לחיבור זה פילל, עיניו אורו כשראה את העוגנים התורניים.
הבלחה של רגע
38 שנים חלפו מאז אותן פגישות והן מלוות אותי תמיד. בחור בישיבה צעיר, ואדיר התורה הדורש בשלומי כדבר טבעי. היכולת לזהות קושי, לחוש מצוקה, לבחון כוונות והכל בדרך עדינה כל כך, באהבה, בלי בדל שיפוטיות. הנזהר בכבודי, המעניק כלי לחידוד הסברא וההיגיון. ביום בו נודע כי נפטר הרב זצ"ל, צפה ועלתה לפניי במלא תפארתה דמות רבת הוד והדר זו שכולה ענווה, זכרתי וחשתי באור הזורח, הקורן מפניו.
בסוף השבוע נטמן הרב פרופ' נחום אליעזר רבינוביץ', ראש ישיבת ההסדר 'ברכת משה' במעלה אדומים, כשנצחו אראלים את המצוקים, התאוותה נפשי מאוד לנסוע מהעמק לירושלים, ללוות את הרב זצ"ל בדרכו האחרונה כיאה וכיאות, או אז נזכרתי שגם ענק רוח כמו הרב זצ"ל, לא יזכה להלוויה בה עשרות אלפי שומעי לקחו, אוהבי תורתו, מכבדי זכרו, יפסעו אחר המיטה, ישאו הספדים בדבר גדולתו התורנית, יזכירו את 21 הכרכים שכתב בסדרת "יד פשוטה" על הרמב"ם.
נדמה היה לי, בהבלחה של רגע, כי הרב זצ"ל מחייך מתחת לטלית בה נתעטף רגע טרם שייסתם הגולל. מחייך הרב בינו לבינו, האיש שכל חייו ברח מהכבוד, בכל ימיו לימד מוסר, מידות בלי לומר מילה מפיו, ענווה אמיתית, הענק שבענקים, נוח היה לו שנטמן בחברת משפחתו לצד מקורביו בלבד, ובחייו כך במותו, נטמן בצנעה, בענווה, כאילו לא שר גדול נפל היום בישראל, כאילו לא כבה עמוד ההוראה שהעמיד אלפי תלמידי חכמים, אוהבי עמו וארצו, תורתו אמת. מאהיב התורה על כולם, עמך, תלמידי חכמים, חוטבי עצים, שואבי מים, מורי הוראה, גדולי תורה, בעלי בתים, ענקי רוח.
הרב זצ"ל הלך לבית עולמו שבע ימים ומעשים, מותיר אורות עצומים אנושיים, ממשיכי דרכו הפזורים בכל רחבי הארץ ומאירים לדורות הבאים. הותיר ספרי הגות ופרשנות, עומק ופלפול ובעיקר כמו שתמיד אהב לומר, "סברא הגיונית, פשוטה, בהירה, ברורה. קידש שם שמים ברבים.
ביום רביעי, יומיים לאחר שחגג עם משפחתו האוהבת את יום הולדתו ה 92, ספדו לו בניו מרדכי סיפרו על דמותו המיוחדת, ספד גם ראש הישיבה, הרב חיים סבתו, אשר עמד לצד הרב זצ"ל במשך ארבעים שנות לימוד ויצירה תורנית רבת משמעות. במסע ההלוויה שהועבר בשידור חי לאלפים שהרב זצ"ל הרעיד את קירות ליבם בסברא יפה, הרטיט את מעמקי נפשם במילת נחמה, הותיר חותם של טוב בכל תחנות חייו.
הרב זצ"ל, היה איש של אהבה, איש הגות וספר, אוהב שלום, רודף שלום. איש של תורה תמימה, איש של חסד וחמלה, ואני, הבחור מהישיבה, שהיה בתורנות שמירה בשער היישוב, הבחור שלא זכה לביקורת מהרב על חיבורו התורני, נזכר במאור פניו של הרב זצ"ל, בשאלותיו, בדאגתו. מי ייתן לנו תמורתו? נקי כפיים, בר לבב, ענוותן, איש הדעה, איכה יהא עולם בלי ירח. נוח בשלום רבנו זצ"ל.
