ביום-הכיפורים 73 קרסו מנהיגי ישראל כמו לתוך חור שחור ונבלעו. גולדה, דמות בעלת מסה צ'רצ'יליאנית, עוד החזיקה מעמד כלשהו בחולות התובעניים שנפערו, אחר-כך נשמטה לתוך נצח-ישראל. כולם שיקרו לה. לא רק המנהיגים שלנו דהו ונעלמו - המדינה כולה התנדנדה מצד לצד, חבית-שיכר-חצי-ריקה, וב-77 התהפכה. אותו בגין 'ליצני', עם השפם הצ'פליני ורוממות שלטון החוק בפיו, עלה לשלטון. החוקן הפך לחוק, הייתם מאמינים?

אבא שלי, איש חברת-חשמל, אמר: המדינה הלכה פייפען, מישהו הוריד את השאלטר... יצחק בן-אהרון, ממנהיגיה הבולטים של תנועת-העבודה, הודיע שהוא לא מקבל את הכרעת העם... מי העם הזה בכלל? פתאום התברר שצמח בסתר 'עם' שאיש לא השקה אותו ונשאלת השאלה - מי דישן אותו במסתרים? ברור שיש פה קונספירציה איומה נגד העם. לפני 25 שנה שקעה 'שמש-העמים' - ועכשיו הגיע תורנו? תמהו אנשי הקיבוצים והמושבים, והוסיפו - הרי כמעט כולנו הסתייגנו משלטון האימים ברוסיה.

דרוש מנהיג, אמרה אמי, דרוש גיבור - ומיד. מישהו שיתלבש בכל מדי הייצוג המחויטים... הזכיר קצת את החייט שמלביש מלך עירום. אני אישית הולך על החליפה שתפרה בוני טיילר בשירה HOLDING OUT FOR A HER0...תנועת העבודה נכנסה להלם קרב והחלה לטפטף. פנחס פתח את פנקסו השחור משחור, חיפש שמות-עצם עם בשר שניתן להתקשר אליהם ולקבל תשובה. בכיסו היו כמה מטבעות שחוקות ואחד יוסי שריד.

כששאלו פעם את ספיר, לשם מה שריד? הוא ענה בצחוק, כל יהודי צריך שיזכירו לו את החורבן. אבל מה שאמר בכוונה, היה: אותו לא ניתן לבלבל עם עובדות. תנועה שלמה חיפשה מנהיג ולבסוף הלכה על ברירת מחדל - יצחק רבין, פקודו של אלון בדרך לירושלים. כולם היו בטוחים שיצחק יגשים את תוכניות-אלון ויעלה אותה על הקרקע, הציונות תשרור ותנועת העבודה תנצח שוב לעד.

דמונקרטיה

דמוקרטיה, אמר מי שישב אח"כ שנים רבות בכלא, נבחנת בחילופי השלטון שלה. אבא שלי אמר: עכשיו אלמוגי יקים לתחייה את 'פלוגות-הפועל'... אימא שלי ענתה: בטח, הוא יחלק להם מיטות-סוכנות...להזכירכם, בן-גוריון החל וסיים את דרכו להקמת המדינה כיו"ר הנהלת הסוכנות (1935-48). ואז הסוכנות החליטה יום אחד, על דעתה - שהיא מדינה. האמת היא שכולנו חשבנו שזה מוטיב-פְיַאסְקוֹ של פיקאסו שלא היטיב לצייר כשהיה בהכרה. או דאלי שמתבונן בשעון-היד שלו רק אחרי שלקח תרופות, לפני שהלך לישון.

העם ממש השתגע ושלח רסן... אבל מי העם הזה, ובאיזו מעברה הוא ממשיך להתגורר? האם קישון בכלל חזה את זה? קישון עוד מעט יארוז את כליו וייסע לשווייץ. הוא יבדוק שם עבורנו כיצד ניתן לחיות בקונפדרציה של קנטונים. בטח, אומרת אימא שלי, בשווייץ ניתן לחיות בכל צורה...

יש מי שאומרים שדמוקרטיה היא שלטון-הרוב. המעט דוגל ברעיון הזה. כלומר, יש מצב שהרוב לא יהיה אתנו? שואל ספיר את שריד. אין מצב, עונה שריד ומסביר: ההסתדרות? אתנו, רושם ספיר בפנקס. הסוכנות? שואל שריד. אתנו, רושם ספיר. בנק-הפועלים שלנו? שואל שריד. של לוינסון, לוחש ספיר. חברת חשמל? מונה שריד. זהו, יש אור בקצה המנהרה, רושם ספיר. הקיבוצים, המושבים? קופת-חולים? העיתונות? תנועות-הנוער? האקדמיה, האוניברסיטאות? בית המשפט העליון, הצבא? הכל, רושם ספיר. הצדק, המוסר, הערכים, התרבות, 'הבימה', 'האוהל', ילקוט הכזבים, הפלמ"ח? בהחלט, מגיב ספיר ומשנס מתניו.

אז למה שתהיה מודאג? שואל שריד. אני צריך לשלם משכורות בסוף החודש, נאנח מנהיג-האומה הזמני. ספיר שאב אומנם עידוד נמרץ מדברי שריד הממריץ אבל לצערו הרב נאלץ ב-77 לפנות את הבית ולעבור להתגורר ב-' Hotel California ' שיצא זה עתה לאוויר העולם. נשרים ריחפו באוויר, דימוי שמאפיין מצב שבו נגרר פגר (פגר - ביטוי ביולוגי, נבלה - פוליטי) על הקרקע.

תנועת העבודה רחשה ככוורת. כולם טענו שהייתה בסך-הכל תאונת עבודה מצערת וצריך להתעשת, לחזור מהר-מאוד לעניינים. יש להסביר לעם היושב בציון מאיפה משתין הדג, ועל מי. באותם ימים כבר היה עמוס עוז מגויס וותיק. קרנו החלה לזרוח כשיח-לוחם בעקבות מלחמת ששת הימים. הוא התיישב על כתפי ההתיישבות כאותו פרא-זקן על כתפיו של סינבד המלח. עמוס נעשה בהחלט מלח-הארץ, המליח את הדג שבו, חדל להשתין והחל לכתוב. זו הייתה התקופה שבה התיידד עם שמעון פרס.

שניהם חוו אותה גלות בילדותם. עוז המיר אותה בגיל 14.5 וחצה בלעדיה את הגשר לקיבוץ חולדה. הוא החל לכתוב גרסה שלו ל'הגשר על הנהר קוואי'. שלא כמו קולונל אלק גינס - הוא נולד מחדש...במסגרת התוכנית 'מי שמדבר' שאלה אותו אילנה דיין מהן השורות האהובות עליו ביותר, והוא ציטט את הפתיחה של ספרו, 'מיכאל שלי': "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות".

לברוא ניהיליזם ישראלי

בתחילת המאה הגיעו לכאן החלוצים שבעטו בעברם הגלותי-יהודי וחלמו על העתיד. הם התאהבו ברעיון לברוא בארץ גן-עדן חדש. זה מה שהם עשו - הקימו תנועת-עבודה לתפארת. והנה, ברגע של היסח-דעת, נפלטו מגן-עדן, חוותם נלקחה מהם ונמסרה לאנשי ההבל. עמוס עוז חיפש לא-למות. רק שריד יכול לשרוד דפק שכזה. במקום לאהוב, חשב שריד, יש להגביר את עוצמת השנאה, לקחת מיקרופון ביד ו/או להדליף בכל הכוח. אבל הוא לא היה מנהיג - הוא היה ה'נחש' שלו (הספר אזל מהחנויות).

ב-62 (בן 22) פרסם שריד ספר שירים בשם 'פגישה במקום אחר'. באחד השירים נכתב: "אני אמות בקרב הלא נכון / לא מצאתי דגל לבן...". (גדעון) כצנלסון מבקר ספרות שצידד 'בזכות המבוכה בגנות הטיח', טרח לומר על שריד: "הנחת הנשק אין פרושה וויתור על הטוהר של מניח הנשק. ניהיליזם פירושו הסתאבות...". כתב עליו 'במידה' אמנון לורד: "הניהיליזם של שריד היה מסונכרן עם התודעה הקולקטיבית של הדור, שהשוביניזם הצברי שלו התרסק במלחמת יום הכיפורים.

יחסו ל'אבות התנועה', כפי שאפשר לקרוא למנהיגי תנועת-העבודה, האבות והאימהות המייסדים, המכוננים, היה של אנטגוניזם ציני". אבל זה היה מזמן והיום ברור שניתן לומר דברים דומים גם על המבוגר שבחבורה, עמוס עוז... חלפו 15 שנים מאז ויוסי אכן מצא עצמו במקום אחר - נכנע, עדין בלי דגל. הייתם מאמינים? גם אני לא. הפסדנו קרב, אמר שריד לספיר, אבל אנחנו חיים בדמוקרטיה ודמוקרטיה אינה שלטון הרוב אלא מה שהמיעוט מוכן לעשות למען הרוב כדי שייהפך למיעוט. בקרב הבא נהיה שוב רוב וניקח את הדמוקרטיה לבתי-הכנסת ולכנסת: FIRST WE TAKE MANHATTAN...

החבר'ה בתנועת העבודה, החלו לרקום את 'אגדת דשא'. ממש לא צריך איינשטיין בשביל זה. מדובר במעוזים, במבצרים, בעמדות-ירי, בתעלות קשר, במקלטים ובסליקים כדי להתמודד בבוא יום הדין (1981) עם הבוחר הצ'חצ'ח. באותן שנים הוקמה תשתית רצינית ומקיפה בארצות ה'סולידריות' של מערב-אירופה ובאמריקה היהודית-רפורמית של קורי עכביש ותמיכה כספית מסיבית ברעיון הפוסט-ציוני. הקרן-לישראל-חדשה היא אחת מיני רבות. אברהם הוליד את ישמעאל כמו שהקרן-לישראל-חדשה הולידה את שלום-עכשיו ובצלם. לדעתי היא גם הולידה את בג"ץ. מזמר לנו אריק כלביא:

זה קורה
שהדרך מתמשכת
זה קורה
יש ללכת, ללכת
שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל...
(המשך יבוא)

מונחי יסוד לשימוש חוזר

א . הדבר היחיד שחסר בשלמות - החיסרון (הרב קוק).

ב. ואהבת לרעך כמוך: דווקא בשעה שהוא 'כמוך' מוצאת התורה לנכון להדגיש 'ואהבת'. כי עיקר השנאה בעולם הוא בין הדומים, בין הטוענים לאותו כתר. כשאחים רבים זה עם זה, כקין והבל, השנאה היא הכי-תהומית. גדולה הייתה השנאה בין הרוסים והסינים, ששניהם טענו לכתר ה'קומוניזמוס הטהור', מאשר השנאה בין הרוסים והאמריקנים. השנאה היא אל מי שרואים אותו כמתחרה (היסטוריה ארוכה וגאוגרפיה קצרה - הרב א. א. וינגורט)

ג. 1. אין דבר נקלה וברברי יותר מזלזול במורשת אבות (סר ישעיה ברלין - אתאיסט).

2. רק הברברים אינם סקרנים לדעת מאין באו, כיצד הגיעו למקום שבו הם נמצאים ולאן הם
הולכים.

3. חרותם של הזאבים משמעה מותם של הטלאים.

4. החיפוש אחר אידיאל יחיד, כולל-כל, כאילו הוא ורק הוא האמת של האנושות, מוביל באופן בלתי נמנע לכפייה. ואז לחורבן, לדם. ביצים נשברות, אבל החביתה לא מגיעה, ישנן רק אינספור ביצים, חיי אדם, שמסודרות לקראת שבירה. ובסופו של דבר האידיאליסטים מלאי התשוקה שוכחים את החביתה, ופשוט ממשיכים לשבור ביצים.

ג. השועל יודע הרבה דברים אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול (ארכילוכוס).

ד. ההיסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד (שמעון פרס).

ה. ויתור הוא אקט של בגרות (פלמוני).

[מנהיג האומה הסמוי - מדובר בפרק פתיחה שאיש לא מוכן להוציא לאור].