מוכר הנקניקיות המזמר מ"מוגרבי"

ד"ר אבישי טייכר, רופא בגמלאות יליד תל אביב מספר: "גרתי בילדותי ובנעורי באזור רחוב יהודה הלוי בתל אביב. כשהייתי הולך לשיעורי פסנתר אצל איתן לוסטיג שגר ברחוב שלום עליכם, הייתי עובר בכיכר מוגרבי ליד מוכר הנקניקיות ומתבונן בעבודתו.

הוא היה שולף את הנקניקייה מתוך המיכל עם המים החמים, פורס לחמנייה ומוסיף חרדל. כשהיה לו זמן בין לקוח ללקוח, היה מתיישב על כסא שהביא ומעיין בספר.

מוסיף ד"ר טייכר: "פגשתי אותו שוב כשהייתי סטאז'ר בחדר מיון בתל השומר ב-1969. הוא הגיע לשם בגלל בעיה רפואית ושמח כשזיהיתי אותו...

מ. שגר אז באזור שוק הכרמל מספר: "זכור לי היטב שלא היה לי כסף לנקניקיה בלחמנייה. הייתי עומד בצד רואה את האנשים אוכלים ומריח את הריח".

מיכאל תושב תל אביב מספר: בילדותי שנת 1950 הייתי מזמין אצלו לפחות 2 נקניקיות. היה אומר לי בגרמנית. Guten Appetit. היה אדם חביב.

תושב תל אביב מספר: "נולדתי בווינה שנים רבות אחריו, אבל רצה הגורל שאגיע לגיל מופלג והריני זוכר אותו היטב - תמיד בסינר הלבן ובמצנפת הלבנה - על מדרגות קולנוע מוגרבי שם בקרתי רבות כילד וכנער וגם אכלתי נקניקיות פה ושם מהמיכל הכתום.

כיכר מוגרבי, השעון, נקודת המפגש של זוגות, מוכר הנקניקיות בכיכר ומדרגות קולנוע מוגרבי, הם חלק בלתי נפרד מזיכרונות ילדות של רבים. שהתגוררו בתל אביב או ביקרו בה.

בראיון ליעקב בן הרצל, בתוכנית מיוחדת ששודרה לכבדו ושודרה בקול ישראל ב-1959, מספר פריץ גרסטמן, כי עבודת מכירת הנקניקיות בקיץ בשמש החזקה ובחורף בגשמים לא קלה, וכי מכירת נקניקיות היא לא בדיוק חלום חייו והוא לפעמים שואל את עצמו אך הגיע למצב שבו בחר בעבודה זו שלא בדיוק מתאימה לו, אבל טוען כי השלים עם המצב והוא לא מתלונן או מרגיש מקופח וממורמר.

בתוכנית מדבר גרסטמן בעברית "יקית" שזורה בקטעים בגרמנית ומבצע כמה אריות (פיגארו פה פיגארו שם). נכדו, מירון גרסטמן העלה את הקלטת התוכנית למרשתת ומספר לי על תולדות חיו ואישיותו של סבו. "היה לו כשרון מועט לעסקים הוא היה תמים, ולא פעם נקלע לעסקים שהמליצו לו "חברים טובים" שלא עלו יפה.

הוא לא תמיד ידע לשמור על הכסף ובזבז אותו בקלות. הוא היה אדם טוב וחביב, מעט "שטותניק" מה שקרוי היום, בוהמיין משהו, אומר נכדו. הוא היה מעט גנדרן, היה נוהג להסתובב עם נכדתו עירית זהבי ברחובות תל אביב ומתגאה בנכדה הקטנה שלו.

למרות שחלום חייו ואהבתו היו המוזיקה והשירה ונאלץ לעסוק במכירת נקניקיות לפרנסתו הוא לא הרגיש ממורמר או מקופח, וקיבל את העניין בהשלמה. פריץ היה נוהג לכתוב מאמרים בעיתונות חוץ וגם פה ושם בעיתונות מקומית בין השאר על נושאי אמנות שהיה קרובים לליבו.

הוא נולד בשלהי שנת 1894 בווינה, לברטה ולאלברט גרסטמן, שמוצאם היה מהעיירה ניקולסבורג (מיקולוב) שבחבל מוארביה. אחותו סטפני גרסטמן הייתה נשואה לאיש אמיד בשם אוסקר אדלר, שהעסיק את פריץ גרסטמן במפעליו באזור ניקולסבורג. בהמשך פריץ נשא לאשה את ברטה, אישה כשם אמו ו-ב1925 נולד בנם היינץ גרשון.

נישואיו של פריץ וברטה כנראה לא עלו יפה וב-1934 עולה פריץ לבדו לארץ ישראל. בעת עלייתו היה קרוב לגיל 40, גיל לא צעיר במונחים של אז. אשתו נשארה בחו"ל ולא הצטרפה לבעלה ונפטרה ב-1944 בתקופת השואה. תחילה מתגורר פריץ ברחוב פינסקר בתל אביב ובהמשך הוא עובר להתגורר ברחוב הירדן מס' 12 בת"א ליד "בנין האופרה", לא רחוק מהים.

לאחר עלייתו החל לעבוד בקפה לורנץ ביפו כמלצר מזמר. בחלק מהזמן הגיש מאכלים ושתיה לאורחי בית הקפה ובחלק מהזמן שר בפניהם.

בסוף שנות ה-30 תחילת שנות ה-40 עולה לארץ היינץ גרשון גרסטמן בנו של פריץ זאב גרסטמן במסגרת "עליית הנוער" והוא בן 15. היינץ עובר לגור בבית אביו ברחוב הירדן הוא מתלמד במכונאות רכב, ולימים היה שותף במוסך גדול בתל אביב בשם מוסך פליקס.

פריץ מנסה את כישורי הזמרה שלו ומופיע פה ושם, ברסיטלים בהופעות שונות. הוא שר אף עם להקת גברים ומקליט כמה שירים. בין השאר הוא מופיע באופרה הארץ ישראלית של מרדכי גוֹלִינְקין אך לא זוכה שם לתפקידים חשובים.

ב-1939 זמר אופרה שחור בשם סמיט, שהיה שר במועדוני לילה שונים בתל אביב וביפו, שחלומו היה לשיר את "אותלו" באופרה של ורדי, הקים להקה אופראית והציג את "אותלו". בתפקיד דסדמונה הופיעה הזמרת רוזה סנדרס ואת תפקיד יאגו גילם פריץ זאב גרסטמן. ההצגה זכתה לביקורות חיוביות ובמיוחד הופעתו ושירתו של גרסטמן.

לקראת סוף שנות ה-30 מקים הבמאי בנו פרנקל את האופרה הקאמרית. פריץ גרסטמן מצטרף אליה עם עוד קבוצת זמרים נגנים וכותבים. הם מופיעים באולם "ישה חפץ" שליד בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב.

האופרה הקאמרית לא זכתה להצלחה כלכלית והיה חשש כי תיסגר בגלל קשייה הכלכליים. קבוצת 12 אמנים ועובדים באופרה ובניהם פריץ זאב גרסטמן החליטו לעשות מעשה להמשיך את הפעלת האופרה והי מה, וגם לדאוג לפרנסתם. הם הקימו קואופרטיב בשם "חטוף ואכול" בו היו חברים 12 איש.

עיריית תל אביב, כדי לסייע להם, העניקה לכל אחד מהם רישיון רוכלות למכירת נקניקים ברחובות תל אביב. הם פוזרו ברחבי העיר כשלכל אחד מהם מוקצה אזור מסוים בעיר. פריץ גרסטמן קיבל את אזור קולנוע מוגרבי.

לפי רישיון מיוחד הורשו מוכרי הנקניקים של "חטוף ואכול" ל"הכריז על סחורתם תוך שירה, מעין רוכלים מזמרים. וכך בשעות היום היו מוכרים חברי הקואופרטיב "חטוף ואכול" נקניקים ברחובות תל אביב, ובערבים הם היו מופיעים על בימת יאשה חפץ, מנעימים בזמרתם פרקי אופרה "אותלו" של ורדי ועוד.

הקואופרטיב לא החזיק מעמד זמן רב. עבודת מכירת הנקניקיות הייתה עבודה לא קלה, לעיתים קרובות נעשתה בשמש הקופחת או בסופות גשמים עזים ושלוליות מיים. אט אט פרשו, הפסיקו חברי הקואופרטיב לעסוק במכירת נקניקיות ברחובות הערים.

חלק עזבו את הארץ, אחרים עברו למקצועות אחרים והַמּוֹהִיקָנִי הָאַחֲרוֹן שנשאר והמשיך למכור נקניקיות היה פריץ זאב גרסטמן. הוא התמיד בעבודתו כמוכר נקניקיות כאמור במשך למעלה 25 שנים.

כמעט מדי יום היה גורר את עגלת הנקניקיות ומתייצב במקום הקבוע שלו בכיכר מוגרבי משמאל למדרגות הקולנוע ליד עמוד השעון המיתולוגי. היו ימים שמכר נקניקיות גם בחוף הים, אבל עיקר פעילות מכירת הנקניקיות הייתה ברחבת מוגרבי, לעיתים עד שעת לילה מאוחרת.

לא מעט מהבאים להצגות ולסרטים שהוצגו במוגרבי, כולל אמנים לא מעטים שהופיעו בהצגות, זכו לטעום מהנקניקיות שמכר. אדיבותו, הופעתו ולבושו התיאטרלי משהו הוסיף חן וחוויה לקניה ולא פלא שרבים זוכרים אותו לטובה ואת הקניה כחוויה.

בנוסף לרסיטלים והופעות בשנותיו הראשונות בארץ היה פריץ גרסטמן שר לפעמים כחזן בבית הכנסת "איחוד שיבת ציון" ברחוב בן יהודה בתל אביב. מספר נכדו מירון גרסטמן: "כשהייתי בן 13, זה היה קצת לאחר מותו. את טקס הבר מצווה שלי עשו שם ב"איחוד שיבת ציון". ניגשו אלי בטקס זקנים שסיפרו שהם זוכרים את קולו של סבא שלי והקול שלו מזכיר אותי. לימים כשנולד בני עשיתי לו את טקס הברית בבית כנסת זה".

במחצית שנות ה-60, כשהיה פריץ קרוב ל-70, איש לא בריא שסבל מבעיות לב, פרש מעבודתו כמוכר נקניקיות בכיכר מוגרבי ובחמש השנים האחרונות לחייו שהה בבית אבות ברמת חן. נכדו מירון גרסטמן מספר, כי בבית האבות ניהל את התפילות, שר בקבלת שבת וכיוצא באלה, הופיע בשירה בפני השוהים בבית האבות וערך את קבלות השבת.

ב20 במאי 1970 הלך לעולמו והוא בן 75 בפטירתו. הוא תרם את גופתו למדע וכעבור זמן מה הובא לקבורה בבית העלמין בחולון.