בחורף 1788/89 ביקשה ממשלתו הנואשת של המלך לואי ה-16 מאזרחי צרפת להגיש לה את רשימת תלונותיהם. זו הייתה טעות קשה. מחסום פסיכולוגי קריטי נפל: ניתן היה לדמיין צרפת אחרת. הפתיל לקראת המהפכה הוצת.

ההיסטוריונית מרגרט מק'מילן כותבת באקונומיסט, כי הקורונה של 2020 היא נקודת מפנה בהיסטוריה – כמו צרפת של 1789, רוסיה של 1917 ואירופה של שנות ה-30. הקורונה עשויה להיות נקודת ציון ולא מהפכה, אך בכל מקרה – היא מאתגרת את הסדר הישן. כמו רשימת התלונות של הצרפתים, הקורונה מציפה את השאלות לגבי העתיד הרצוי, תפקידה של הממשלה ובריאותה של חברה. לאנושות יש ברירה: למצוא דרכים מקומיות ובינלאומיות טובות יותר להתמודד עם האתגר, או לתת לעולם להפוך לרשע יותר ואנוכי יותר, מפולג וחשדן.

זמן רב לפני הקורונה נשמעו אזהרות מפני חוסר השוויון המעמיק וחסרונות הגלובליזציה. רוב בני האדם – נאמנים לטבע האנושי – המשיכו בחייהם. הקורונה שפכה אור על הנקודות האפלות בעולמנו, טוענת מק'מילן. נעשינו מודעים לשבירות של שרשרת האספקה העולמית, לחסרונות שבמיקור חוץ של סחורות חיוניות ולמגבלות של גופים בינלאומיים. התגובות הכאוטיות וחילופי ההאשמות של ממשלות מסוימות העמיקו את הפילוג בתוך חברות וביניהן, אולי לצמיתות. ארה"ב נסוגה מעמדת המנהיגות המוסרית והחומרית שלה. העוינות בינה לבין סין גברה. מדינות גסות כמו רוסיה שמחות להכביר בעיות, והאו"ם נדחק לשוליים.

כאשר מצביעים על תלונות – כמו בצרפת – קשה יותר להתעלם מהן. זה בדיוק מה שאנחנו עושים כעת: מצביעים על הכשלים בעולמנו ומקווים למשהו טוב יותר. קוריאה הדרומית, דנמרק וניו-זילנד התמודדו עם הקורונה יותר טוב מאשר מדינות אחרות, בין היתר משום שלתושביהן יש אמון בממשלותיהן. ואילו בגרמניה שיעור התמותה נמוך יותר בשל המימון המשופר של מערכת הבריאות והיעילות של הממשל הפדרלי וממשלות המדינות.

הרבה מאוד תלוי גם במנהיגים, ממשיכה מק'מילן. כאשר נחשפות חולשות, האם מנהיגים מתקנים אותן או מנצלים אותן? פרנקלין דלאנו רוזוולט הבטיח לאמריקנים עתיד טוב יותר, בעוד אדולף היטלר העלה את הגרמנים על מסלול המלחמה. מול כל אנגלה מרקל וג'סינדה ארדן, המדברות אל הגרמנים והניו-זילנדים בגילוי לב על הקשיים שבדרך, ישנו דמגוג פוליטי ובלתי ליברלי, המפיץ פחדים ופנטזיות: חאיר בולסנארו, נרנדרה מודי, דונלד טראמפ.

בעבר ידעו מנהיגים נבונים למצוא את הדרך להיחלץ מסכנות. המשבר הנוכחי עשוי להיות ההזדמנות לעיצוב אסטרטגיות לייצור מוצרים חיוניים ולהבטחת בטחונו של הציבור. אנשים היוצאים ממשבר קשה פתוחים לשינויים מרחיקי לכת. ממשלות יתקשו להתנגד לדרישה לתוכניות רווחה טובות משופרות, כאשר הן מפזרות סכומי עתק. מדינות יוכלו להשקיע בגופים כמו ארגון הבריאות העולמי ולתת להם יותר כוח להגן על העולם מפני מחלות. אולי, רק אולי, קבוצות כמו G7 ו-G20 יוכלו להפוך לגורמים מאחדים במקום מפלגים.

מק'מילן מסיימת: היסטוריונים בעתיד ינתחו את הבחירות שעשו העולם ומדינות בשנת 2020. עלינו לקוות, שהסיפור שיספרו יראה את הזוויות החיוביות שלנו: מנהיגים ותושבים נאורים היוצרים יחדיו מדיניות נבונה ומכילה, ומחזקים את המוסדות החיוניים בבית ומחוצה לו. לסיפור החלופי לא יהיה סוף טוב.