בעוד הציבור ונבחריו מהללים את אנשי הרפואה על מאבקם בקורונה, מתרחשות תקריות חמורות בהן הם מותקפים פיזית. אגרוף באוטובוס בשיקגו, יידוי אבנים בהודו, תרסיס בפיליפינים: מאוסטרליה ועד סין, ממשלות נאלצות להיאבק לא רק בקורונה, אלא גם במי שמנסים לפגוע בלוחמים שבקו החזית – מדווח אקונומיסט.

הקורונה הפכה את הצוותים הרפואיים לגלויים ופגיעים יותר מאשר אי-פעם. כאשר שליש מן האנושות בסגר כזה או אחר, הם בין הבודדים לנוע ברחובות ובולטים במדיהם הלבנים, הכחולים או הירוקים. רופאים הם יעד קל לחולים מפוחדים, מתוסכלים או תוקפניים. ההתקפות הן אירועים מבודדים, אך מדגישות תופעה נרחבת: מערכות הבריאות בעולם מתמודדות בשנים האחרונות עם עלייה באלימות נגד עובדיהן [ומקרים כאלו מתרחשים לעיתים קרובות גם בישראל].

המספרים מעוררי חלחלה. ארגון הבריאות העולמית מעריך, כי 38% מהרופאים היו קורבן לאלימות פיזית בשלב כלשהו בקריירה שלהם. בשנה שעברה הותקפו שביעית מעובדי מערכת הבריאות הבריטית. שליש מהרופאים באוסטרליה דיווחו אשתקד על התקפות פיזיות ומילוליות. 75% מהרופאים בהודו ספגו איומים במקומות עבודתם.

החשש מפני הידבקות מתוגבר בידי דיסאינפורמציה ומגדיל עוד יותר את האלימות בזמן הקורונה. לעיתים נשמעות טענות כאילו רופאים ואחיות מפיצים את הנגיף, והן מובילות לאלימות פיזית. מקרים אחרים נובעים מתסכול; בבתי חולים באוסטרליה השתעלו מטופלים על רופאים בעת ההמתנה לבדיקות קורונה.

הבעיות הבסיסיות עמוקות יותר, מדגיש אקונומיסט. במדינות רבות נרשמה לאורך שנים ירידה ביוקרתם של החולים. ממשלות סין והודו קיצצו את תקציבי בתי החולים, ובציבור החלו לטעון שיש רופאים המעדיפים כסף על פני רווחת החולה. במדינות בהן אין אמון במערכת המשפט, חולים מעדיפים ליטול את החוק לידיהם כאשר הם חושדים – בצדק או שלא בצדק – שהרופא מושחת. במקביל, התרחבות מעמד הביניים מטילה על המערכת כולה עומס שאינה יכולה לעמוד בו.

כמה מן המערכות נוקטות באמצעים קיצוניים להגן על עובדיהן. בתי חולים בסין מעבירים שיעורים בהגנה עצמית. תיקון לחוק בהודו מונע שחרור בערבות של תוקפי צוות רפואי. חדרי מיון בארה"ב התקינו גלאי מתכות. באוסטרליה הונחו הרופאים והאחיות שלא ללבוש את מדיהם מחוץ לבתי החולים.

כל זה מתרחש כאשר הקורונה מותחת עד לקצה את היכולת הגופנית והנפשית של הרופאים, העובדים במשמרות ארוכות במיוחד, נתונים בסכנת הידבקות מתמדת וחלקם כבר איבדו עמיתים. וזה לא שהעבודה השגרתית היא קלה ונעימה: 40% מהרופאים בארה"ב סבלו אשתקד מתסמינים של שחיקה – תשישות נפשית, אדישות וציניות. הקורונה יצרה לחצים כבדים עוד יותר, כולל הצורך להחליט מי יקבל טיפול כאשר המשאבים אינם מספיקים, ורופאים נאלצים לראות חולים מתים לבדם. כל אלו עלולים לגרום ל"פגיעה מורלית": התוצאה של פעולה או הימנעות מפעולה בניגוד לאמונותיו של האדם. פגיעה כזו אף עלולה ליצור טראומת פוסט-דחק.

אנשי הצוותים הרפואיים גם מתקשים לקבל סיוע, ממשיך אקונומיסט. אפילו בשגרה, רופאים ואחיות מתאבדים בשיעור גבוה מחלקם באוכלוסייה; אין להם זמן לטפל בעצמם. כעת מנסות המערכות לספק קווי סיוע ואמצעי תמיכה אחרים, אך מומחים רבים חוששים שמאמצים אלו ייפסקו ברגע בו תתחדש השגרה – למרות שטראומות מצריכות טיפול ארוך טווח. המשבר הכלכלי שיצרה הקורונה יקשה על ההמשכיות של הטיפול הדרוש.

גם כאשר שיעורי הקורונה יורדים, העומס על הצוותים הרפואים נותר כבד, שכן בתי החולים יצטרכו להעניק טיפולים שנדחו בחודשי המגיפה – במקביל לעבודה השוטפת. החשש מפני אלימות רק יוסיף לנטל.