להחזיר את ירושלים לעם ישראל

בעשורים האחרונים רחובותיה של ירושלים העתיקה והמתחדשת לובשים כחול לבן, דגלי ישראל מונפים אל על בצעדות, בריקודים, בשירה, בשמחה פורצת לב, מאלפי ישראלים צעירים ומבוגרים, ומעולים חדשים וותיקים. החומות מוארות באור יקרות, עיר הבירה חוגגת את יום שחרורה.

אין עוד עיר בירה בעולם שיום חגה ושחרורה הוא נחלת המיעוט, סקטור ומגזר מסוים בלבד, מגזר המביע את אהבתו בצעדת ריקודגלים, בתפילה חגיגית ודמעות גילה על אבני הכותל, בשירת השבועה האדירה "אם אשכחך ירושלם תישכח ימיני", וזה כואב, מטריד, מדאיג ולא הגיוני בעליל.

למדינת ישראל יש עיר בירה אחת, אליה נשאו דורות עיניהם בימי סופה וסער ובישבם על סיר הבשר בגולה, ירושלים שמה. עיר שעושה את כל ישראל חברים, עיר מחברת, מאחדת. במלחמת ששת הימים נכבש ושוחרר הכותל המערבי ועימו העיר העתיקה, חלק גדול מהעם, בהתרגשות עצומה כשדוק של דמע בעיניו, בירך "שהחיינו וקיימנו" על שיבת בעלי הבית לבית בחירתם. חלק אחר קרא, כבר אז, להשיב את חלקי הארץ, המכונים שטחים כבושים, לידי מי שהפסידו במלחמה. אלה כמו אלה, אוהבי עמם וארצם, אלה כמו אלה יודעים שההיסטוריה היהודית המתעוררת לתחייה אינה סיפור בן מאה שנים כי אם ערש קיומו של העם היהודי. אלה גם אלה אוהבים וחולקים.

הציונות הדתית ביקשה להעניק ליום שחרור ירושלים, כ"ח באייר, מעמד של יום חג, כמו יום העצמאות, אם לא, אז לפחות, כמו חגיגות המימונה, כשהמופלטה היא כל מה שבחר הישראלי השב לארצו, הביחד הישראלי מכל הגלויות, הצבעים, הגלויות. זה לא קרה.

בציונות הדתית עוטפים את ירושלים בתפילות חגיגיות, במעמדים ובכינוסים של תורה וסעודות הודיה, לובשים חג, נוטלים את דגל הלאום שלא הוכנס לעליית הגג מיום העצמאות, כובשים ברגליהם את רחובותיה של ירושלים, אך הם לבד. חגה של ירושלים הודר על-ידי חלק גדול ומשמעותי מהעם היושב בציון. בקרב הרוב המוחלט של עם ישראל זהו עוד יום רגיל, לא הוד ולא הדר לו. את הדגל אפסנו כבר אחרי יום העצמאות, מנידים ראשם מי בשמחה מי בתמיהה אל מול אלפי הצועדים בירושלים, ויש בהם גם המרימים גבות בבחינת 'ולשמחה מה זו עושה'.

הנכס הפך לנטל

וכך, שנה אחר שנה, מאז שחרור ירושלים, נדמה כי ירושלים נכבשה שוב והפעם על-ידי אוהביה, בני הציונות הדתית. נער הייתי גם בגרתי ואף אני צעדתי בצינה הירושלמית מישיבת 'מרכז הרב', לאחר דברי ראשי הישיבה ושר הביטחון, ברחובות העיר. החרדים, בהכללה, מהעבר האחד הנידו ראשם לעבר הצועדים בלילה, החילונים, בהכללה. מהצד השני, נשארו מרוחקים. ובני הציונות הדתית המשיכו לצעוד. לבדם.

בירת העם היהודי ראוי לה שהמצעד יצעד, שהדגלים יונפו, שהשירה תבקע שמים, אך ראוי לה גם, שתעצור לרגע לערוך חשבון, לא מייסר, מאהבה, חשבון נפש לאומי. מדוע תבכה במר ירושלים על כי רוב העם בחר שלא לשמוח בשחרורה?

שיח רוחבי נדרש כאן, לא שיח כיתתי, קבוצתי, מדיר. בכל עת שכאב הדרה של חגיגת יום ירושלים עולה בי, אני נזכר באותו שר חינוך שביקש לעשות טוב והורה בהנחיה שעל כל תלמיד במערכת החינוך לבקר פעם אחת לפחות בירושלים. הנכס הפך לנטל, האהבה למטרד, הברור לספק. המטרה הוחמצה.

הפאזל האנושי המרכיב את הישראליות לגווניה אינו זקוק לפקודות, להנחיות, להוראות ולחוקים, הוא זקוק לשיח חושב, מעמיק, יסודי, שיח, שראשיתו המכנה המשותף בסיפור הישראלי של היהודים השבים למולדתם.

ייתכן שיש לתת אפיונים שונים בסיפור הגדול של יום ירושלים למגזרים שונים, אך ברי לכל - אין להותירו במתכונתו הנוכחית, שמחת עניים, אהבה של "שישו את ירושלים גילו בה כל אוהביה". בשנה הבאה בירושלים המחברת את כל הפאזל הישראלי על המנעד המיוחד לו.