הקרקס מסביב לחברת הביטוח כלל שובר שיאים חדשים. לחברת כלל אין גרעין שליטה. מאז שנת 2013 מכהן כיו"ר הדירקטוריון דני נווה, שבעברו היה פוליטיקאי. החברה הייתה פעם בשליטת נוחי דנקנר, ולאחריו אדוארדו אלשטיין. כיום 58% ממניות כלל ביטוח מוחזקות בידי הציבור, 12% מוחזקות ע"י אי.די.בי שבשליטת אלשטיין, 8% בידי מורי ארקין, חברת הביטוח הפניקס מחזיקה ב-7%, ואלרוב נדל"ן (של אלפרד אקירוב), אייל לפידות ויקיר גבאי מחזיקים כל אחד ב-5% מהמניות.

המדד הטוב ביותר לבחינת התדרדרות החברה הוא שער המניה שלה בבורסה, אשר התדרדר מחודש דצמבר 2018 בכ-50%. יכולת הפירעון של כלל ביחס לנדרש על-ידי רשות שוק ההון היא הנמוכה ביותר מבין כל חברות הביטוח, ולכן היא איננה יכולה לחלק דיבידנדים.

התוודעתי למעללי כלל ביטוח בשנת 2015, כאשר אמי ז"ל הייתה בת 92 ואושפזה במחלקה סיעודית, כשהיא עיוורת, מרותקת לכיסא גלגלים ולא מזהה אותי. לאמי הייתה פוליסת ביטוח סיעודי בכלל ביטוח. כשניסיתי להפעיל את הפוליסה, נתקלתי במנגנון משומן של רופאים מוזמנים מטעם כלל ובמענה ממוחשב, שעשו הכל על-מנת להתחמק מתשלום הפוליסה, מתוך תקווה שאמי תמות לפני מועד התשלום. באותה עת גיליתי שאלפי מבוטחים נאבקים נגד המכונה המשומנת של כלל, שהמדיניות שלה הייתה לנסות להתחמק מתשלומים ובכך להשיא את רווחי החברה.

לאחרונה הקרקס בכלל ביטוח עלה מדרגה, כאשר היו"ר נווה מנסה להדיח את המנכ"ל יורם נווה, וברקע מדברים כבר על תביעה ייצוגית. האם אפשר לתת לחברה כזו לנהל 200 מיליארד שקל של כספי ציבור? יורם נווה מצוי בתפקידו פחות משנתיים בעוד שדני נווה, מכהן כבר שבע שנים.

אז מי בעצם אחראי יותר להתדרדרות החברה? האם דירקטוריון החברה התכנס ודן בפיטורי המנכ"ל? המאבקים הפנימיים בחברה מתנהלים, כמובן, על חשבון המבוטחים והעמיתים. לאחרונה התבשרנו, כי הממונה על שוק ההון והביטוח, משה ברקת, הנחה את חברי הדירקטוריון למנות ועדת בדיקה אשר תבדוק "מי צודק", והוועדה מינתה את השופט בדימוס, יורם דנציגר, על-מנת להכריע אם נכון לפטר את המנכ"ל או לא. אין לי ספק שדנציגר יעשה עבודה מקצועית לעילא ולעילא, אבל את שכרו לא צריכים לשלם המבוטחים ובעלי המניות של החברה, אלא היו"ר וכל שאר הדירקטורים.

לדעתי, ברקת עצמו הוא אחד האשמים בקרקס סביב כלל ביטוח. במקום למלא את תפקידו בנחרצות, ברקת מנסה להתנער מסמכויותיו ולגלגל את תפוח האדמה הלוהט לידיהם של דירקטורים או בודקים למיניהם, בזמן שכל הסמכויות מוקנות לו בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח). סעיף 68 לחוק מאפשר לברקת למנות לכלל ביטוח מנהל מורשה וכן ועדת הנהלה שתייעץ למנהל המורשה. סעיף 70 לחוק קובע, כי המנהל המורשה זכאי, לאחר התייעצות בוועדת ההנהלה ובאישור הממונה, למכור את כל נכסיה והתחייבויותיה של חברת הביטוח לחברת ביטוח אחרת.

ברגע שיימכרו 100% ממניות החברה, תיפתר בעיית העדר גרעין השליטה וכל בעלי המניות הנוכחיים יתחלקו בכסף שישלם הרוכש החיצוני. אם אחד מבעלי המניות הנוכחיים ירצה לקנות את כל יתר המניות ולהגיע לשליטה של 100%, מה טוב.

ברקת חייב לנקוט צעדים נחרצים, ולזכור שחובתו היא למבוטחים ולעמיתים שכספם מושקע בכלל. כולי תקווה שברקת לא מתכנן לעבוד בעתיד בחברת ביטוח, כפי שהמפקחים לשעבר על הבנקים מאיר חת, גליה מאור, זאב אבלס ורוני חזקיהו, עברו לעבוד בבנקים. אגב כך, הגיע הזמן שהכנסת תאריך את תקופת הצינון ותאסור על המפקח על הבנקים ועל המפקח על הביטוח לעבוד בבנק או בחברת ביטוח במשך עשר שנים מסיום תפקידם.