לדידי
יאיר נתניהו הוא אחד הטיפוסים הפחות חביבים, שהפוליטיקה הישראלית הוציאה מתוכה. הבעיה איתו היא שלולא אביו המפורסם הרי שאיש לא היה מתייחס אליו ברצינות, ואביו הוא גם כנראה ה"סולם" שדרכו מגיע יאיר נתניהו לבמות בינלאומיות חשובות, כמו התקשורת האמריקנית, ושם הוא מנסה ולהצטייר כאחד מראשי השלטון בישראל. הוויכוח עימו חייב להיות ברור וקשה, ויש להוציאו דמוקרטית מהמערכת הפוליטית ומהמערכת התקשורתית.
האיש משתמש בביטויים פרובוקטיביים מדי, שלא פעם יורדים גם לגבול ניבול הפה. אבל מכאן ועד איומים על חייו הדרך חייבת להיות חסומה. כל דבריו, ויהיו אשר יהיו, אינם עדיין בבחינת איומי פיקוח נפש על מתנגדיו. חיים שדמי, ואף עיתונאי הפלילים, בוקי נאה, עברו את הגבול המותר בהסתות לרצח ולפגיעה פיזית, ולדעתי הם צריכים לשלם על כך במישור הפלילי, ואף התעסוקתי. הדרתם המשפטית מהפגנות למשל מחויבת המציאות, לטווח ארוך.
האיומים המילוליים
אני בכלל מתפלא שלקח זמן מה עד שחיים שדמי הוזמן לחקירה משטרתית בעקבות איומו על יאיר נתניהו. אם באמת רוצים להסיק מסקנות אופרטיביות מרצח רבין הרי שכול מי שמאיים באופן כלשהו היה צריך להזמינו לבירור משטרתי. לשם כך המשטרה, בהפגנות ובמחאות השונות, צריכה להיות קשובה לכול משפט שמהווה איום ברצח, ושנאמר במהלך המחאה. אמירות פרובוקטיביות של איש זה או אחר, במישור הפוליטי, ותהיינה אשר תהיינה, אינן עילה לאיים על משמיע הפרובוקציה באיומי רצח. דבריו של שדמי נגד נתניהו הצעיר, באשר לרגע שהאחרון יהיה ללא מאבטחים, אינם משתמעים לשתי פנים. מנגד, תנו לי להרהר בתוך עצמי ובשקט כיצד מעיז איש כמו שדמי לומר שוב ושוב את איומי הרצח שלו בפרהסיה מבלי לפחד שיעצרוהו... באמת שאינני רוצה להתחיל ב"קונספירציות" אבל לכול "תעלול ביטחוני" יש גם גבול הגיוני. אמרתי ולא פרשתי.
עיתונאי חייב מחסום לפיו
עיתונאי ותיק, ועוד של נושא הפלילים, כבוקי נאה, שעבד ועובד במרכז העיתונות הישראלית, היה צריך לדעת כיצד לשמור את פיו, ובוודאי שלא לאיים במושגים שהוא למד אותם משפת "העולם התחתון", אותו סיקר, שאותו הוא אמור לסקר ולא להתערות בו. אתר תקשורתי אחראי היה מזמן מפטר עובד שהשתמש במילה "סכין" כהצעה לדקור דרכו מישהו אחר. זו איננה יכולה להיות "פרפרזה" משום שמישהו עלול בהחלט להבין אותה כפשט ולא כדרש. אני זוכר את בוקי נאה עוד מימי אירועי יהודי של שנת 1995 ואני חושב שהיה טוב אם מעורבותו הייתה נתחמת לעניין הסיקור העיתונאי בלבד. בימים שבמשטרה עדיין אין מפכ"ל ממשי הרי שלטובת התדמית המשטרתית טוב יהיה אם ראשי המשטרה יגיבו באופן נחרץ על חציית "קוים אדומים" כגון אלה.
מלחמת בבריונות
הביקורת נגד משפחת נתניהו צריכה להיות במישור המילולי והפוליטי, שהרי יש בהחלט מה לצאת נגד המשפחה הזו במובנים הרעיוניים והחברתיים, אבל אסור שהיא תיגרר לאיומי שנאה, לאיומי סכינאות, לאיומים בבקבוקי תבערה ואפילו לא לסנוט בילדי המשפחה ולהפריע לחייהם הפרטיים, כפי שנעשה הדבר לא מכבר לבנו השני של ראש הממשלה, לאבנר נתניהו, שבכלל לא מעורב בפוליטיקה. כנראה שבשמאל התקנאו בתדמית הבריונית שהם מייחסים לימין, אז הם רוצים להוכיח את אי-פחדנותם ואת הנסיקה הבריונית שלהם. זהו בדיוק המתכון להרוס את שלטון החוק ולהחזיר את אווירת האימים מאמצע שנות התשעים של המאה העשרים.
הזכות לומר את העמדה הפוליטית
ההיסטוריה של האלימות בישראל, בין הפלילית ובין הפוליטית, מוכיחה שלא פעם משהקלו ראש באזהרות ובטיפול באיומים מילויים לאלימות הרי שהאלימות התרחשה למרות ה"קולות המרגיעים" שטענו שאין להתייחס כל כך בחומרה. בעבר היו גם גילויי אלימות כתובה, של עיתונאים לא מעטים, על-רקע ויכוחים פוליטיים, והדברים עברו לסדר היום. כמו-כן אין להגן על איומים אלימים "בגלל דעתו או ביטוייו הפרובוקטיביים של המאוים". עמדה פוליטית, תהיה הקיצונית אשר תהיה, זכותה להיאמר אם אין בה סימן לאיומי חיים ואלימות. דבריו הבעייתים, כמה שיהיו קשים, של יאיר נתניהו אינם יכולים להיות עדיין סיבה להצדקה באיום על חייו או באיום לדקור את אחד מאבריו, כנהוג העולם התחתון.
