"הראשון לא נכון, השני לא יהיה". כך אמר בנימין נתניהו בשעת לילה מאוחרת של אוגוסט 2013 לח"כ ג'מאל זחאלקה, כאשר הראשון טען "היינו פה לפניך ונהיה פה אחריך". הייתה זו אחת האמירות הטובות ביותר של נתניהו, ללא ספק הנואם המוכשר ביותר בפוליטיקה הישראלית כיום: חדה, תמציתית, מדויקת. אם תרצו - ליבת המאבק היהודי על זכותו להתקיים במולדתו.

האמירה הזאת צוטטה פעמים רבות בהקשרים שונים, ודומה שכעת - אולי למרבה הצער - ניתן להשתמש בה כלפי נתניהו עצמו. עם הצגת ממשלתו המנופחת אמר נתניהו (יום א', 17.5.20), כי עלות השרים הנוספים תהיה 85 מיליון שקל בשנה, בעוד עלותן של בחירות נוספות תהיה 2 מיליארד שקל. אדוני ראש הממשלה, הראשון לא נכון והשני לא יהיה. בדיקת המספרים איננה פשוטה, אבל ניתן להגיע למסקנה ברורה ולפיה נתניהו המעיט מאוד בנתון על עלות השרים והגזים מאוד בנתון על עלות הבחירות.

נפתח בנושא השרים. תקציב המדינה איננו אומר כמה עולה לשכת שר, אלא מבליע אותה בתוך "מטה המשרד". עם זאת, המספר המקובל הוא 5.5 מיליון שקל בשנה - משכורת השר, הרכב הצמוד, מנהל/ת הלשכה, מזכירות, נהג ודובר. הנתון הזה איננו כולל את האבטחה הצמודה, שעלותה אינה נרשמת בספר התקציב. נניח שמאבטח מקבל 40 שקל לשעה; השרים מאובטחים 24/7, כך שהעלות לשנה היא 350,000 שקל למאבטח, ומיליון שקל לשלושה מאבטחים (שזה המצב הרגיל). דהיינו: העלות הישירה של השר עצמו מוערכת ב-6.5 מיליון שקל לשנה.

כמה שרים נוספים ומיותרים יש בממשלת האחדות? כרגע יש 34, המספר יגיע ל-36. בממשלה הקודמת היו 23 שרים, כך שמדובר בתוספת שתגיע ל-6.5 מיליון שקל לשנה כפול 13 שרים - ואלו ה-85 מיליון שקל עליהם דיבר נתניהו. אבל אפשר גם להשוות למספר הקבוע בחוק יסוד הממשלה: 18 שרים - מספר אותו נתניהו משנה שוב ושוב בהוראת שעה. ביחס למספר המירבי הזה, התוספת היא 117 מיליון שקל לשנה. בחישוב לקדנציה של שלוש שנים, אנו מדברים על 255 מיליון שקל בחישוב הממעיט ו-351 מיליון שקל בחישוב המרבה.

העלות של הממשלה המנופחת אינה מסתיימת כאן. נכון לעכשיו נוספו בה ארבעה משרדים חדשים: הקידום הקהילתי, ההשכלה הגבוהה ומשאבי המים, ההתיישבות והתפוצות. לכל משרד כזה יהיו גם מנכ"ל, לשכת מנכ"ל ומן הסתם כמה מנהלים בדרגים נמוכים יותר. כאן החישוב מסתבך. שכרו של מנכ"ל משרד ממשלתי הוא 43,000 שקל ברוטו לחודש, וזה אומר שהעלות למדינה היא 54,000 שקל בחודש (עלות המעביד בדרך כלל גבוהה ב-25% משכר הברוטו). המשמעות היא, שכל מנכ"ל של משרד מומצא יעלה 648,000 שקל בשנה, וארבעתם ביחד - 2.6 מיליון שקל בשנה ולמעלה מ-10 מיליון שקל בכל הקדנציה. למנכ"לים יש רכב צמוד, וכאמור - לשכה ובה לפחות שלושה-ארבעה עובדים. בנקודה הזאת אנחנו נכנסים לתחום ההשערות; דומה, כי ניתן להניח בצורה שמרנית שמדובר על עוד מיליון שקל בשנה - עוד 4 מיליון בכל המשרדים, עוד 12 מיליון בכל הקדנציה.

הנעלם הגדול הוא עלות המשרדים המיותרים. גם אם כל פעולותיהם ואנשיהם יילקחו ממשרדים קיימים, יש שלוש עלויות משמעותיות. האחת: ודאי תהיה שכבת ניהול נוספת, כדרכה של כל מערכת ביורוקרטית. השנייה: יהיה צורך להדפיס טפסים, ניירות, כרטיסי ביקור ושלטים. השלישית: עובדי מדינה יצטרכו לשבת ולסדר את כל החוקים והתקנות כדי להתאימם למשרדים החדשים ולסמכויותיהם.

כקנה מידה לעלויות השכר אפשר לקחת את אחד המשרדים המיותרים הקיימים - המשרד לשוויון חברתי. בשנה שעברה היו בו 39 תקנים והוצאות השכר הסתכמו ב-23 מיליון שקל, כלומר - קרוב ל-600,000 שקל לעובד. נניח שמחצית מן התקנים הללו באו ממשרדים אחרים; אנחנו מדברים על 11.5 מיליון שקל לשנה במשכורות של תקנים חדשים. על ארבעה משרדים חדשים כאלו, ההוצאה תהיה 46 מיליון שקל בשנה - 138 מיליון שקל לארבע שנים. אפשר בקלות לעגל את הסכום ל-150 מיליון שקל בגלל העלויות האחרות עליהן עמדנו.

השורה התחתונה: השרים העודפים והמשרדים המיותרים יעלו 169.6-137.6 מיליון שקל בשנה, שהם 508.8-412.8 מיליון שקל לקדנציה של שלוש שנים. לא 85 מיליון שקל לשנה ואפילו לא קרוב לזה.

וזה עוד לא הכל. ההסכם הקואליציוני מדבר על מספר מירבי של 16 סגני שרים. ההערכה היא שכל סגן שר עולה 2 מיליון שקל בשנה (לשכה ונגררותיה). כלומר: אנחנו עשויים להגיע לעוד 32 מיליון שקל בשנה ול-96 מיליון שקל בקדנציה. ואם יהיה גם חוק נורבגי, עשויים להתפטר מן הכנסת חמישה משרי כחול-לבן, עשרה משרי הליכוד ועוד שניים-שלושה שרים חרדיים. ההבדל בין עלות שר לעלות חבר כנסת הוא מיליון שקל בשנה, כך שאנחנו מדברים על סכום מירבי של עוד 18-15 מיליון שקל בשנה ו-72-45 מיליון שקל לכל הקדנציה.

לכן, העלויות האמיתיות של הממשלה המנופחת, המשרדים המיותרים וסגני השרים שאיש אינו צריך, עשויות להתקרב ל-200 מיליון שקל בשנה בטווח הנמוך ולהגיע למקסימום של למעלה מ-230 מיליון שקל בשנה. לקדנציה כולה, יושלכו לפח 700-600 מיליון שקל מכספינו.

ומה לגבי עלות הבחירות? העלות האמיתית היחידה שלהן היא תקציב ועדת הבחירות המרכזית, שעמד בבחירות האחרונות על 375 מיליון שקל. כל שאר המספרים הנזרקים לחלל האוויר הם עלותו של יום השבתון. אבל גם כאן החישוב בעייתי. לכאורה, הדרך לקבוע את העלות של יום כזה היא לחלק את התוצר השנתי של ישראל במספר ימי העבודה בשנה. התוצר הוא למעלה מ-370 מיליארד דולר, יש בערך 300 ימי עבודה בשנה, כך שאנחנו מגיעים ל-1.23 מיליארד דולר ליום - 4.35 מיליארד שקל. אבל החישוב הזה אינו מדויק, כי ימי שישי, ערבי חגים וחול המועד הם בעלי תפוקה מופחתת. לכן, נכון יותר יהיה לדבר בהערכה על מיליארד דולר ליום - 3.53 מיליארד שקל.

ואולם, יום הבחירות אינו שבתון מוחלט ויש בו פעילות רבה בתחומי הקניות, הבילוי והפנאי. לכן, סביר להניח שהתפוקה שלו היא כמו של יום שישי - נניח רבע מיליארד דולר - ומכאן שאובדן התפוקה בעטיו הוא 750 מיליון דולר, שהם 2.65 מיליארד שקל. לכאורה, נתניהו המעיט כאן בעלויות כאשר דיבר על 2 מיליארד שקל, והמספר הנכון הוא 3 מיליארד.

אלא שכאן נכנסים שני "אבל" גדולים. הראשון: שבתון ביום הבחירות אינו תורה למשה מסיני ואפילו לא גזירה מדברי נביאים; אפשר בקלות לבטל אותו, ודאי אם העלות גבוהה מדי. השני: מי אמר שכדי למנוע בחירות היה צורך בממשלה ובה 18 שרים מכל גוש? עשרה או תריסר לא היו מספיקים? הממשלה הזאת מנופחת מסיבה אחת ויחידה: נתניהו צריך כמה שיותר תיקים לחלק לגוש שלו. בני גנץ היה אסיר תודה על 12-10 תיקים ל-18 חברי הכנסת שלו; זה לא היה מספיק ל-54 של נתניהו.

זו האמת. הממשלה המנופחת תעלה הרבה יותר מאשר 85 מיליון שקל, בחירות היו עולות הרבה פחות וניתן היה למנוע אותן בלי להוציא אף שקל מיותר. אבל כאשר עסקינן בממשלה בה כולם מרמים כולם וביחד את הציבור, אין להתפלא שנאומו הראשון של העומד בראשה כולל כזבים כה בוטים.