ב-22 מאי 2000 (ממש ערב היציאה מלבנון) נערכה בשומרה שבצפון ישיבה, לא מתוכננת. נכחה בה הצמרת הצבאית העליונה, בראשה הרמטכ"ל מופז, ובכללה אלוף פיקוד צפון,
גבי אשכנזי. מולה התייצב ברק ולצידו מזכירו הצבאי
גדי איזנקוט. בישיבה דרמטית זאת באו לידי ביטוי חד ומזוקק הבדלי הגישות הקוטביות בין צה"ל לבין ברק, שר ביטחון וראש ממשלה, מערכת היחסים העכורה ביניהם, ופעמים רבות גם הנתק ביניהם.
ליבת הבדלי הגישות הייתה כאשר ברק החליט, בתחילת פברואר, על יציאה ללא הסכם ומאוחר יותר על כך שהיציאה תהיה מכל לבנון, עד הסנטימטר האחרון, על בסיס החלטה 425 של מועצת הביטחון (כאמור רעיון מבריק של אורי לוברני). כאן באו לידי ביטוי השיקולים השונים שהנחו את צה"ל לעומת שיקולי ברק. צה"ל חושב צבאית, והדגש בחשיבתו הוא על הסיכונים הצבאיים. זאת מכיוון שהוא זה שצריך לתת תשובות לאיומים, שעה שחיזבאללה יהיה במרחק "יריקה" מהישובים שלנו. הוא זה שאחראי לביטחון אזרחי המדינה בצפון, הוא ולא אחר.
ברק לעומת זאת הבין היטב את החשיבה הצבאית, אבל עבורו החשיבות העליונה הייתה בשיקול המדיני: להשיג לגיטימיות בינלאומית ליציאה מלבנון, למנוע מחיזבאללה לגיטימיות לפעול נגד ישראל. תמורת רווח מדיני זה הוא היה מוכן לקחת סיכונים ביטחוניים ואף להפקיר למעשה את צד"ל. הבדלים אלו קיבלו ביטוי מוחצן בתקשורת, ובהופעה מיוחדת של ברק בפני המטה הכללי ב-9 מרץ. שם הותקף ברק בחריפות בשאלות על מה נעשה אם חיזבאללה יעשה ככה או ככה כשהוא ממש נוגע בישובים שלנו. ברק השיב וסיים: "נכון, יש תוספת סיכון שקשור בירי ישיר של חיזבאללה או בחדירות, אבל ברמה הלאומית זה לא תוספת גדולה לסיכון של היום".
מה שהחריף את השוני והקנה לו טעם רע, הייתה תרבות הניהול של ברק: מידור, סודיות, שיטת מנצח תזמורת ללא נגנים. הצבא הרגיש שהוא נדחק מקבלת ההחלטות בנושאי הביטחון, והמודיעין הרגיש שברק אינו נזקק כלל להערכותיו. השיא היה כאשר נערכו שתי ישיבות ממשלה בנושא היציאה מלבנון אליהן לא הוזמן אף גורם ביטחוני. ב-5 מרץ הייתה החלטת ממשלה על יציאה ביולי, בלי נוכחות איש ממערכת הביטחון. הזעם בצה"ל היה איום, ומרגע זה היו היחסים עכורים. וכאן חובה להעלות על נס את מופז הרמטכ"ל. בתנאים קשים אלו הוא שימש כגורם ממתן, מרגיע, לויאלי לחלוטין לברק, ובו בזמן מייצג נאמנה את עמדת הצבא.
ובחזרה לשומרה, 22 מאי. צד"ל קורס וממתפורר. עמדתה האחידה והנחושה של כל הצמרת הצבאית הייתה שיש לצאת מיידית, ללא השתהות. "תן אישור", ביקשו הכל מברק. ברק סירב. השיקול המדיני עמד מולו: הוא חיכה לדוח של מזכ"ל האו"ם למועצת הביטחון ולהגעת מודדים מהאו"מ לסימון הקו הבינלאומי (שבעניינו היו הרבה דיונים מקצועיים) שאליו ייצא צה"ל. זה היה עניין של כמה ימים בלבד.
בערב אותו יום התייצבה במשרדו צמרת צה"ל. בשטח התמוטטות מוחלטת של צד"ל. ברק ממשיך לסרב. השיקול של גושפנקה בין לאומית ליציאה בוער בעצמותיו. ואז, כשהצמרת הצבאית הרוטנת עוזבת את משרדו, הוא מבקש ממופז להישאר. "האם אנחנו יכולים לצאת עוד הלילה"? הוא שואל את מופז הנדהם. ברק נכנע למציאות בשטח, אך העריך נכונה שבכל מקרה תושג הגושפנקה הבינלאומית ליציאה תוך זמן קצר. איך הייתה היציאה? במאמר הבא.
