אמון מלא

אבי ניסנקורן, שר המשפטים הנכנס, אמר, שיש אמון מלא ביועץ המשפטי לממשלה ובפרקליטות. כנראה, לשר הטרי יש בעיות קריאה, שמיעה ו/או הבנה, כיוון שבעשור האחרון מלאה הארץ ידיעות על שערוריות בפרקליטות, במערכת אכיפת החוק ובבתי-המשפט. להגנתו, אניח, שהיה לו אינטרס להגיד זאת.

כדאי לשר ניסנקורן לבדוק מה חושב העם על בתי-המשפט ועל הפרקליטות, ומדוע צונח האמון בהם צניחה חופשית זה עשור וחצי, לפחות. ואולי, כדרכם בקודש, אחזוהו אנשי החונטה המשפטית במקום עדין, והשר מפחד לנוע תנועות מיותרות.

קוד לבוש

כשלימדתי (גם בתיכון) הזדעזעתי לפעמים מלבוש התלמידות, והתגעגעתי לימיי בארצות-הברית, שבהם היה ברור כיצד מתלבשים, ובעיקר, כיצד מתלבשות לבית-הספר ולאוניברסיטה. גילוי נאות: כתלמיד בתיכון הפרתי ביודעין ובסיטונות את כל הוראות התלבושת האחידה בבית-ספרי.

בדמיוני הפרוע ביותר לא העליתי על דעתי אירוע מתועב, שקרה השבוע בבית-ספר יסודי (!) בפתח-תקווה. תלמידה בת שבע וחצי אולצה על-ידי מורתה לפשוט את שמלתה (שומו שמיים - בלי שרוולים), שלא עמדה בתקן של המורה, ונאלצה להסתובב יום לימודים שלם בחולצת בית-הספר ובתחתונים, מאחר שמורתה סירבה, שתלבש את שמלתה.

"לרגע לא חשבתי, שישאירו אותה במכנסון קצר כל כך" - זעמה האם - "הילדה הרגישה מושפלת, וכעת אינה רוצה לחזור לבית-הספר [הזה]".

לטענת אמה של הילדה, התלמידה כבר לבשה את השמלה בבית-הספר, ומחנכתה העירה, שחייב להיות עליה סמל בית-הספר. אמה התקינה את הסמל על השמלה, אך זה לא שכנע את המורה החצופה.

הכרתי, גם כאב וגם כסב, שיגעונות של מורים ושל מורות, אך רמה כזו של טירוף בריוני לא פגשתי. מקווה, שהורי הילדה ימצו את הדין עם המורה.

האירוע המחפיר כבר הגיע לאוזנו של יואב גלנט, שר החינוך הנכנס, שהבטיח לפעול בעניין (דרך אגב, מורה בבית-ספר יסודי הנה עובדת מדינה!). מצד שני במקום להתנצל ולשבת נזופה בפינה, יצאה המורה ברוב חוצפתה למתקפה נגד האם, שפרסמה את חרפת המורה.

סוגיית המכנסיים הקצרים לתלמידות עולה כל קיץ בכל רחבי המדינה. משרד החינוך אינו יכול להמשיך להסתתר מאחורי הוראה, כי קוד הלבוש נתון לסמכות מנהלי בתי-הספר.

מי ישבור את המיתוס?!

בתגובה למה שכתבתי בטורי האחרון על ההגעה לכותל במלחמת ששת הימים, כתב לי ישראל: "הייתי בששת הימים מ"מ בפלוגה ב’ של גדוד 163 [מחטיבת-מחוז ירושלים 16 - אב"ץ] בפיקוד סרן עוזי ילובסקי ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים. אנחנו היינו הכוח הישראלי הראשון, שהגיע לכותל.

ראה תצלום, שהתגלגל לידינו לראשונה ב-30.6.2017: השלט שמעל ראשנו, 'אל-בּוּרָק' [שמו הערבי של הכותל - אב"ץ], נראה שלם לחלוטין. זה השלט היחיד, שהיה אז על גבי הכותל. זיהינו בתצלום אותי + סמ"פ + מ"מ נוסף + מספר ניכר של חיילי ומפקדי פלוגה ב’.

ארבעה הרוגים ושמונה-עשר פצועים מחיילי הפלוגה נתלשו יום קודם בקרב אבו-תור, ולכן אנחנו לא נראים מאושרים... אני מציין זאת, כי יש גם מי שטוען, כי התצלום בוּים מאוחר הרבה יותר...

השלט ניזוק בידי צנחן אלמוני, שצולם בשעות הצהריים בשבעה ביוני, לפי עדות הצלם מיכה ברעם, חתן פרס ישראל. יש גם גרסה של דוד קוליץ, שניתן למצוא באינטרנט, כי ניפץ את השלט באותו היום ובאותן השעות. עבדך אפילו חושב, כי שני המנפצים השתמשו לצורך התצלום באותו הגרזן... בכל מקרה הצלמים הגיעו מאוחר יותר עם הצנחנים, ואילו ליוצאי שער האשפות לא היו אז סלולריים כלל...

יוסי לנגוצקי נלחם בטענתנו זו בכל כוחו, ומסתמך בעיקר על 'תחקירים', שאנחנו טוענים, כי זויפו! במשך עשרות שנים לא טרח לנגוצקי לבדוק עמנו פנים-אל-פנים על מה מסתמכת טענת הזיופים שלנו. מכאן אתה יכול להבין, שאני כבר יודע איך תיראה השורה התחתונה בעניין הכותל בספר, שהוא אולי כותב.

בהסתמך על בדיקה יסודית, שערך לחומר במשך כמה חודשים, בהסתמך על איסוף עדויות נוספות, שמצויות בידיו, ולאחר סיורים יסודיים, שערך בשטח, הגיע ד"ר אורי מילשטיין למסקנה ברורה וחד-משמעית, כי גרסתנו על הבכורה בהגעה לכותל חקוקה בסלע - או אולי חקוקה בשלט. מאידך-גיסא, כנראה, עוד לא נולד מי שישבור מיתוס".

מרגש לגמרי אחרת

תגובה נוספת לאותו הקטע בטורי הקודם הגיעה מיעקב צור, ידידי, שהִלל, אביו, היה מחנכי בבית-הספר היסודי: "קראתי את אשר כתבת על שחרור ירושלים ועל ביקורך הראשון בכותל. הדברים עוררו בי זיכרונות, שאני משתף אתך - ביקורי הראשון בכותל היה כאשר מלאו לי שש שנים, בשנת 1942. אבי הלל [הזכור לטוב - אב"ץ] לא מזמן שוחרר ממחנה המעצר הבריטי במזרעה, מצפון לעכו, זאת בעקבות הכרזת האצ"ל על 'שביתת-נשק' מול שלטון המנדט, עקב המלחמה נגד הנאצים.

הוא לקח את בנו בכורו ל'מסע התעוררות' אידיאולוגי בן יומיים, או שלושה, ברחבי ירושלים. סיירנו בכל חלקי העיר, החדשה ובעיקר העתיקה, ובכל אתר קיבלתי מאבא הסברים על הקשר ההיסטורי של עם ישראל למקום. היינו בבית-הכנסת המפואר 'חורבת רבי יהודה' (שנהרס על-ידי הירדנים אחרי נפילת העיר בשנת 1948), ברובע היהודי, במערת צדקיהו וב'קברי המלכים' (כך קראו אז למה שמכונה היום קבר הלני המלכה), עלינו להר הצופים ולאוניברסיטה, ראינו משם פיסה תכולה של ים המלח, השקפנו על הסביבה ממרום המגדל של ימק"א, והרחקנו עד היישוב עטרות, שאחר כך נמחה כליל מעל פני האדמה בעת המלחמה [מלחמת הקוממיות - אב"ץ].

אבל גולת הכותרת היה הביקור המרגש בכותל המערבי. צעדנו אליו, ללא חשש, דרך הסמטאות הצרות של העיר העתיקה, בין הרבה ערבים שסבבו שם ובין חבורות של 'שבאב' שניסו להקניט אותנו בקללות. אבא לא נבהל אלא השיב להם בשפתם, הניף את זרועותיו והבריח אותם מעלינו. 'ראית'? כך אמר לי, 'הם בסך-הכל פחדנים אם מגיבים להם בכוח'.

הגענו אל הכניסה. הכותל שהתנשא גבוה מעלינו היה 'חנוק' בתוך סמטה צרה ולא מוארת, למרגלותיו כרעו כמה קבצנים וקבצניות וכמה יהודים זקנים עטופים בטלית התפללו אל מול האבנים הגדולות. אבל למרות עליבות המקום, המראה ריגש אותי מאוד והשאיר בי רושם עצום, שלא נשכח גם היום, כשחלפו מאז 78 שנים.

אבא סיפר לי שם על העבר הרחוק של המקום הקדוש הזה וגם על עלילות 'פלוגת הכותל' של בית"ר [שתקעה בשופר במקום, למרות האיסור של הכובש הבריטי - אב"ץ] ולבי נמלא גאווה. חזרתי הביתה, לרמת-טיומקין הקטנה [מושב של בית"ר ממזרח למושבה נתניה. כיום - נבלע בתוך נתניה - אב"ץ], כולי טעון ברשמים ובידע רב, שניסיתי לחלוק עם הילדים במושב ובכתתי בבית-הספר, אבל הלא היינו אז בני שש ולא רבים גילו עניין בסיפוריי על ירושלים...

שבתי אל הכותל אחרי 25 שנים, בשנת 1967, מיד כשחזרתי משירות המילואים, שבמהלכו השתתפתי בקרבות הקשים בסיני. זה כבר לא היה אותו הדבר. היה מרגש, אבל לגמרי אחרת".

חם!

גל החום בשבוע שעבר הזכיר לי את הקיץ כשלמדתי בטקסס. שם בסוף אפריל, או בתחילת מאי, מתייצב המדחום על ארבעים מעלות, ומזנק מדי פעם מעלה - עד אמצע ספטמבר. מילדותי אוהב את הים, אבטיחים, סאברסים, תירסים ואת החופש (לא - חופשה!) מבית-הספר, אך מעדיף את החורף, גם מפני שכעת הכל קמ̤ל בשדות, ואילו בחורף ובאביב (יש דבר כזה אצלנו?!) לובשת הארץ כסות ירוקה מרנינה. ובעיקר - מאוד נעים לי בחורף - אפילו בימי המילואים הרבים, שעשיתי בימי חורף מושלגים בגולן.

משך השנים התברר, שיש עוד מי שחושבים כמוני. למשל, עדנה אפק, שכתבה בשירה, "אֲנִי שׂוֹנֵאת קַיִץ" - אֲנִי שׂוֹנֵאת קַיִץ: עִנְּבֵי זֵעָה מַצְעִיפִים עֵינַי גּוֹלְשִׁים מִצַּוָּארִי חוֹגְרִים מָתְנַי.// אָבִי מֵת בל"ג בָּעֹמֶר: מְדוּרַת מֻגְלָה גָּלְתָה אֶל מוֹחו.// אֲנִי שׂוֹנֵאת מְדוּרוֹת הֵן מְבַשְּׂרוֹת אֶת בּוֹא הַקַּיִץ.//

רפורמה

אלון שוסטר, שר החקלאות הנכנס, הודיע, שיעלה את המכס על חמאה, כדי להגן על חקלאי ישראל. השר, חבר קיבוץ מפלסים בנגב, צודק, אם מביטים על הבעיה רק מהמשקפת של החקלאים. אלא שהשיח, שמנחה את האוצר ואת ראש הממשלה, הנו לשמור על יוקר מחיה סביר וקבוע - משמע, נמוך.

בינתיים כבר הודיע ישראל כ"ץ, שר האוצר הנכנס, כי, בניגודמ לעמדת החקלאים, יאפשר ייבוא חופשי של חמאה (שכזכור, אזלה על מדפי החנויות וגם במחסנים).

אם השר שוסטר רוצה לסייע לחקלאים ייצא מהבועה, ויציע רפורמה דו-ראשית: לתמוך ישירות בחקלאים, ולאפשר שוק חופשי. מועצות הייצור, מכסות ומכסים רק הורגים את החקלאות. צריך לאפשר שוק חופשי בכל ענפי המשק וגם בחקלאות. משבר הביצים באמצע משבר הקורונה הראה את חולשת הפיקוח המרכזי על הייצור. עם זאת, יש לדאוג, שהחקלאות לא תגווע. היא קָטנה לממדים סבירים, ועתה יש כורח לאומי לשמרהּ על-ידי תמיכה בחקלאים עצמם מבלי להשפיע לרעה על מדד המחירים ועל השוק החופשי.

ובכלל, רעיונות, גם גדולים, צריכים הרבה עבודת הכנה והרבה שיתוף פעולה, כדי להתגשם. אם השר שוסטר מעוניין לשנות משהו במשרדו, עליו לפעול בשיתוף עם משרד האוצר ולא נגדו, בעיקר, כשראש הממשלה תומך במדיניות האוצר.

ובעניין שרי החקלאות - אני תמה איך לא רואים את ניגוד האינטרסים המובנה בין שר, שמגיע מהמגזר החקלאי, לבין מדיניות משרד החקלאות. הבולט ביותר בניגוד האינטרסים היה, כנראה, אריאל שרון, שגידל בחוותו עדרים גדולים של כבשים. וזו אינה הדוגמה היחידה לניגוד אניטרסים בין טובת המדינה לבין שר, שמגיע ממגזר, שבתחום טיפול משרדו.

'מלכוד 22' בפנים

בעקבות הסערה הציבורית, שהתעוררה, ביטלה מועצת החינוך של רובע מאטאנוסקה-סוסיטנה בפאלמר, אלסקה, את החלטתה להוציא את הספר 'מלכוד 22' מרשימת הספרים, שהמורים לאנגלית בתיכונים יטילו על תלמידיהם לקרוא. יחד עם 'מלכוד 22' הוחזרו לרשימת הספרים חמישה "ספרים אסורים", ובתוכם 'גאטסבי הגדול' של סקוט פיצג'ראלד.

תומאס בֶּרגי, יו"ר מועצת החינוך, קבע, שההחלטה להוציא את הספרים הפרה חוקים של אלסקה. עם זאת, אמר, יש לדון שוב במדיניות הקריאה לתלמידי תיכון, והדבר ייעשה בשנה הבאה.

נח בשבע+ שגיאות

כשהייתי ילד ונער התפעלתי מאוד מראומה אלדר ע"ה וממשה חובב, אחיה ע"ה, שכל משפט שאמרו היה כשמן בעצמותיי. העברית של קרייני 'קול ישראל' הייתה לעלא ולעלא לשונם הייתה מדויקת ונכונה והגייתם נכונה. זה נעלם משך השנים, ואפילו בחדשות 'קול ישראל', שהיו פעם פאר העברית הנכונה, יש עברית שגויה.

קל וחומר בפרסומות. פעם רשות השידור הקפידה, שלא ייפלו בהן שגיאות עברית, והיום אזניים תצילנה... המגוחכים ביותר הנם הפתיחים, שמוקלטים במרכזיות הטלפוניות. כנראה, כדי לחסוך - שכרו לקרי̤ן בהם רק מי שנכשלו לחלוטין במבחני לשון.