בציביליזציה שלנו, על מהלכי המדינה, כמכלול, מחליטים מי שעומדים בראש המערכת הפוליטית – ראשי-ממשלות, נשיאים, מלכים ודיקטטורים, כמו שזכרים דומיננטיים קובעים את התנהגותה של להקת בּבּוּנים ושל עדר צבאים. מקבלי ההחלטות הפוליטיים שואפים לשׂרוד באושר ומרגישים מאוימים כשנשקפת סכנה למעמדם בהיררכיה הפוליטית. רובם אינם מבינים שתמיד קיימת סכנה זאת, בעיקר בתוך מפלגתם, והם מתאמצים לנטרל אותה כשמאוחר מדי. קיים מתח בין שאיפותיהם וחרדותיהם אלה ובין המטלות המוטלות עליהם בתוקף מעמדם. לכן לעולם אין משקיעים את מרבית מאמציהם לנִטרוּל אִיומים על המדינה שבראשה הם עומדים. הם שייכים לשִכבה אוֹליגרכית הנאבקת על שרידותה מול כל השכבות האחרות והמבטיחה לעצמה אנרגיית שרידות הרבה יותר מכפי צרכיה, על חשבון השכבות האחרות בעיקר בהכנסות לעצמם, בחלוקת תפקידים למקורביהם ולעצמם לאחר פרישתם. מקבלי ההחלטות מַקנים לעצמם זכות כפייה לגיטימית ובלתי מוגבלת שאותה אין הם ממַמְשים בגלוי ובדרמטיות כי מימושה יעורר התנגדות, יזעזע את המערכת ויסכן את שרידותם. בזכותם זאת נכללים שלילת אושר מאזרחים אחרים, איום על שרידותם של אזרחים אחרים וגם מימוש האיום הזה. את הלגיטימיות לכפיית חוקים מעניקים – תרבות, אמנות, אידיאולוגיות, ערכים חברתיים ואישיים והסכמה לאומית.

תִפקודו של ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו לאחרונה, מדגים את המתח בין אינטרס השרידות האישי שלו להמשיך להיות מנהיג בלתי מעורער של מפלגת הליכוד, לשמש ראש-ממשלת ישראל ולא להיכנס לבית סוהר בגלל עבֵרוֹת פליליות, לבין מחויבותו לנטרל איומים על מדינת ישראל. מכיוָן ששׂרידוּת אישית גוברת ברוב מוחלט של המקרים על שרידות מערכתית, המתח הזה הקיים אצל כל ראש-ממשלה, מזיק למדינה שהוא עומד בראשה. מכאן שראש המדינה הוא אִיום מרכזי עליה. כך לדוגמה לוי אשכול היווה איום גדול על שרידותה של מדינת ישראל לפני פרוץ מלחמת ששת הימים ולכן הוא הודח מתפקידו כשׂר-ביטחון ופינה את מקומו למשה דיין. ראש הממשלה גולדה מאיר היוותה איום גדול על שרידותה של מדינת ישראל ב-1973.

מקבלי ההחלטות מושפעים מכל הגורמים הפועלים בתוך המדינה וגם ממעשיהם של מבַצעי החלטותיהם ושל המוּשפעים מהן. לפעמים מכַוונים גורמים אלה את ההחלטות יותר ממקבליהם הרשמיים. במקרים קיצוניים יש למקבלי ההחלטות רק מעט מאוד השפעה ומעט מאוד שליטה על המערכת שהם עומדים בראשה. הם "חותמת גומי". לפעמים החלטות מתקבלות אחרי שכבר בוצעו ומעמדם הרשמי של מקבליהן אינו מתערער. ככל שאי-הסדר במערכת גדול יותר, תופעה זאת נפוצה יותר.

דוגמא: בשנים הראשונות של האינתיפאדה הראשונה, בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה שעברה, השפיעו המבַצְעים – חיילים ומפקדי שדה של צה"ל; והמושפעים – הערבים תושבי השטחים, המתנחלים וכלל הישראלים, על ההחלטות ועל כיווּן האירועים יותר משהשפיעו עליה מקבלי ההחלטות הישראלים – ממשלת ישראל ומטכ"ל צה"ל; ומקבלי ההחלטות הערביים – הנהגת אש"ף וראשי מדינות ערב. בסוף השנה השלישית לאינתיפאדה הודה חבר הכּנסת יצחק רבין, שהיה שר הביטחון בשנתיים ורבע הראשונות שלה, שלא הבין את מהותה בימיה הראשונים, אף שטען אז שהבין, ושעברו חודשים אחדים עד שהבין מה קורה ושאחרי שהבין לא פעל כפי שסבר שראוי לפעול, מפני שהייתה זאת שנת בחירות לכנסת. לדבריו, ממשלת האחדות הלאומית דאז "התקשתה לגבש מדיניות כוללת". ¹

זה אחד הצידוקים הבלתי-מודעים של מקבלי-ההחלטות הישראלים, שהעמידו לדין צבאי חיילים ומפקדי-שדה זוטרים ובכירים שנתנו פקודות "בלתי חוקיות בעליל", ופטרו את עצמם מאחריות לפקודות אלה ולתוצאותיהן, שנחשפו באמצעי התקשורת בניגוד לרצונם. זה מה שקרה במשפטו של אלוף-משנה יהודה מאיר רוט, שפעל לפי הנחייתו של שר הביטחון יצחק רבין "לשבור להם את העצמות". בלחצם של יוסי שריד ואחרים, יהודה מאיר הועמד לדין צבאי, הורד מדרגתו לטוראי ונזרק מצה"ל. רבין לא רק שלא נטל אחריות ולא שילם שום מחיר, אלא שב-1992 נבחר לראש-ממשלה פופולרי ומילא גם את תפקיד שר הביטחון. הטעם לכך הייתה תרבות ביטחון ירודה בישראל. רוב הבוחרים לא היו מודעים לאחריותו ולאשמתו של רבין.

כשהוביל התהליך המשפטי אל בעלי הדרגות הבכירות מאוד, שהשתייכו לאוליגרכיית מקבלי ההחלטות בצה"ל, הציע הרמטכ"ל דאז, דן שומרון, לא להעמיד אותם ואת עצמו לדין בשל אותן האשמות. כך מתאמצים מקבלי ההחלטות להתחמק מדילמת הדיסוננס הקוגניטיבי, כלומר מהסתירה בין ערכיהם למעשיהם. הם רוצים לשרוד ללא פגע, אף כי המערכת המשפטית, הצבאית והאזרחית הכריזה שבמערכת שהם עומדים בראשה ניתנו פקודות בלתי חוקיות בעליל. מקבלי ההחלטות מצהירים שמתקיים בצה"ל ערך טוהר-הנשק, שפירושו מוסר הומניסטי של לוחמים, ואינם שואלים את עצמם איך ייתכן שילוב של צבא יעיל ותוקפני, המדכא התקוממות עממית עם מוסר הומניסטי. נראה שאפשר לנסח כך את הפתרון הישראלי המקורי לדילמה זאת: המוסר הוא חובת הלוחמים ומפקדי השדה והאחריות מוטלת רק עליהם; ההנהגה הפוליטית וההנהגה הצבאית פטורות ממוסר ומאחריות.

דוגמה נוספת: אחרי מלחמת לבנון השנייה ב-2006, שבה פעל צה"ל באופן פגום מאוד, הזמין ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, אותי ואת חברַי לפורום "אלפרדו" לאִזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, להציג בפניו את הדרך לשפר את תִפקודו של צה"ל. בפגישה נכח ראש לשכתו נפתלי בנט. טענו בפניו שצה"ל הוא מיליציה חמושה בנשק מתקדם. אמרנו שהדרך להפיכת צה"ל לצבא יעיל שיוכל לנטרל איומים באופן מיטבי מבלי לפגוע בטוהר הנשק ולסבך את ישראל ביחסי החוץ שלה, היא לשַנות לחלוטין את מערכת הכשרת שרשרת הפיקוד שאנשיה פועלים מאז הקמת המדינה על-פי הניסיון האישי המוגבל שלהם בלא הכשרה מעמיקה של הוויית הצבא והמלחמה. גם טענו שבגלל התרבות הבִּטחונית הנמוכה בישראל, לרוב מקבלי ההחלטות האזרחיים, בממשלה ובוועדת החוץ והביטחון, אין הבנה בנושאים בִּטחוניים וגם אותם יש להכשיר באופן מעמיק.

לאחר ויכוח לוהט הודה נתניהו שאנחנו צודקים אך כאשר יהיה ראש ממשלה הוא לא יוכל לחולל את הרפורמה החיונית הזאת בצה"ל כי ראש-ממשלה בישראל אינו יכול להתעמת עם בכירי צה"ל, שלא מעט מהם הם גם בכירי המערכת הפוליטית ומערכות כלכליות וחברתיות. וכאן הוא מימש את הטיעון ששׂרידות אישית לא רק קודמת לשרידות מערכתית אלא גם מסכּנת אותה. חלפו מאז ארבע-עשרה שנים והרפורמה שביבי הצדיק לא יושׂמה על ידו, ואפילו נפתלי בנט לא נקט שום צעד בחצי השנה שהוא מילא את תפקיד שר הביטחון, אף כי עם בנט שוחחתי אחר-כך על כך עוד כמה פעמים. מכאן שבתחום הבִּטחוני ממשלת ישראל אינה ממלאת את תפקידה אלא נגררת אחרי צה"ל, כפי שהיה במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים כשגולדה מאיר שימשה ראש-ממשלה, ואחר כך טענה שאינה מבינה דבר במלחמות והיא פעלה על-פי עצות הגנרלים. כל עם ישראל ראה את הקולות/תוצאות ואף-על-פי-כן לא הופקו הלקחים לשפר את מבנהו של צה"ל ואת תִפקודו ולשפר את הבנת ראשי מדינת ישראל בהגנת הוויית הצבא והמלחמה. כך נקלעה ישראל למצב שהיא צבא מיליציוני שיש לו מדינה.

____________________

בשבוע הבא: הטוטליטריות של המדינה באשר היא; המדינה המיועדת להבטיח את שׂרידותם של תושביה, מאיימת ופוגעת בהם כדי להבטיח את שׂרידותם של חברי האליטה הפוליטית, כפי שהתרחש באופן קיצוני בברית המועצות אך מתרחש גם בישראל היום; האמונה שהדמוקרטיה מבטיחה את חרות האזרח היא אשליה; ההיררכיה הנטועה במבנה של כל מדינה פוגעת ביכולתה לנטרל איומים ביעילות; הצבא הוא גוף היררכיה קיצוני, כפי שהוכח במחדל המודיעיני של מלחמת יום הכיפורים, ולכן הוא אנטי-אינטלקטואלי.