בתאריך 8.3.20 פרסמתי באתר זה מאמר בשם "
ביבי או רביעיות". חלפו כמאה ימים מאז ו
בנימין נתניהו שב להיות ראש
ממשלה מושבע של מדינת ישראל.
במשך כשנה וחצי הייתה המדינה במשבר מהקשים בתולדותיה. מחלוקת עמוקה, לטעמי בלתי רצינית לחלוטין, פילגה את העם. האם מר נתניהו ראוי להמשיך להיות ראש הממשלה או לא. בשלושת מערכות בחירות קודמות (2009,2012,2015) הוא ניצח. לעיתים גם בקלות ובאופן מכריע. ה"שמאל" ו"המרכז" הגיעו למסקנה שרק נתניהו, ברמה האישית, מונע מהן לחזור לשלטון. מתחת למעטה הדמוקרטי החלה להתארגן ברית חשאית של המשטרה, הפרקליטות, גורמים בצמרת המשפט והכי חשוב התקשורת כמעט ללא יוצא מהכלל.
במסגרת ברית זו החלו לבדוק, ולאחר מכן לחקור אירועים שונים ש"נדף" מהן גם "ריח" פלילי. מתנות, שיחות משונות, הטבות למיניהן. בצד החקירות החלה מערכת הדלפות אדירה (עבירה פלילית חמורה לכשעצמה) מעוותת וחד-צדדית. האווירה שנוצרה בציבור כתוצאה מכך אפשרה את החקירה החשאית להפוך לחקירה גלויה. לקראת בחירות 2019 התעצמה בשמאל ובמרכז ההכרה כי מגיע הרגע המיוחל ונתניהו יודח. אך הבחירות נתנו לנתניהו 60 מנדטים והיה חסר לו מנדט אחד ויחיד שלא הצליח להשיג. לעומת זאת, הוא חש שחלק מתומכיו חושבים על עריקה והכריז בחופזה על בחירות חדשות.
בבחירות 2019 גוש הימין נחלש (55), גוש השמאל-מרכז התחזק (52+המשותפת) אך התנגדות פנימית לשיתוף הרשימה המשותפת הכשיל אותם. בחודשים הללו שלאחר הבחירות הייתה לשמאל-מרכז הזדמנות בלתי חוזרת לכבוש את השלטון. מפלגת הליכוד הייתה מוכה, כתבי אישום הוגשו כנגד ראש הממשלה, לפי התקשורת נתניהו היה מוכן להסתפק במספר חודשי כהונה ותו-לא. אך היהירות, ההתנשאות ובעיקר הטיפשות הביאו את המרכז-שמאל למסקנה כי בבחירות שלישיות הם יזכו בניצחון מוחץ.
לידה לא קלה
הגיעו בחירות 2020 והעם הוכיח כי אינו מצביע לטיפשים. השמאל-מרכז הפסיד 6 מנדטים והליכוד הרוויח אותם. ברגע הנכון הבין
בני גנץ, מנהיג השמאל-מרכז כי שותפיו מחפשים רק ניצחונות תקשורתיים ותו-לא. המדינה, הקורונה וכל היתר- "לא בראש שלהם". מנגד הוא הניח, בצדק מסתבר, כי נתניהו מוכן לשלם כל מחיר להקמת ממשלה יציבה בראשותו, לפחות בחצי הקדנציה הראשונה. וכך לאחר לידה לא קלה, מלווה במכאובים נולדה הממשלה החדשה. הוא מורכבת משתי מפלגות גדולות ומשתי מפלגות בינוניות ומשלושה שברי מפלגות. הנחמה היא שיש בה מספיק חברי כנסת בכדי לנווט בין כל השברים האלה. בפניה מצבור עצום של בעיות שהצטברו במשך כשנה וחצי של ממשלות מעבר אך אם תהיה "כימיה" בין הבנימינים הכל יסתדר. די להיזכר בממשלת האחדות של שנת 1984 בין
שמעון פרס ו
יצחק שמיר, שני אישים מנוגדים לחלוטין באישיותם והשקפת עולמם ש"חיו" יחדיו בכל ארבע שנות הממשלה הזו.
בנימין נתניהו, כראש ממשלה, הביא את מדינת ישראל בשנות ה-70 לקיומה להישגים חסרי תקדים. ישראל הפכה מעצמה עולמית בכלכלה, בטכנולוגיה, בהשכלה, בבריאות, בצבא וביחסיה הבינלאומיים. נשיאי ארה"ב ורוסיה הם ידידיה הקרובים, סין והודו מחזרים אחרינו, רוב ארצות העולם רוצות את קרבתנו. רבים עולים ארצה ורבים יותר מתכננים זאת לעתיד המצב הכלכלי טוב מתמיד.
בשנת 1948 תקפו את מדינת ישראל הצעירה שבעה צבאות ערב אדירים בכוחם. עתה עומדים מולנו שני שברי מדינות מאותם השבעה. זה לא החל מנתניהו, זה החל ב"הסכמי אוסלו" אך נתניהו הצליח להאדיר זאת לגבהים שלא הכרנו קודם. אך אם נבחן את ימי נתניהו נמצא אצלו מחדל שעובר כחוט השני לאורך כל שנות שלטונו. אי-היכולת למנות אנשים שנאמנים לו בנפשם. בתקופת שלטונו הראשונה הוא מינה שני תומכים נלהבים בשם
צחי הנגבי ולימור ליבנת לשרים.
בשנת 2005 כאשר
אריאל שרון פרש מהליכוד והקים את קדימה, צחי הנגבי הצטרף אליו ולאחר מכן לאולמרט. לימור ליבנת פרשה מהחיים הפוליטיים כשרת חינוך ובחודשים האחרונים אנו רואים ושומעים אותה תוקפת את נתניהו בשצף-קצף. נתניהו מינה מפכ"ל משטרה שאמור היה לפעול למענו ובפועל החריף את ההתקפות נגדו. מינה שופט ירושלמי למבקר מדינה משום שהאמין שהוא מצדד בו והתוצאות היו הפוכות. מינה את מזכירו, שנחשב בעיניו כנאמן לו ולדרכו ליועץ משפטי לממשלה ויצא "מקלל" במקום "מברך".
לטעמי יש לו "פגם" מנהיגותי בנקודה זו והדבר מתנקם בו, בעיקר בימים אלו. אני מאמין, שבזכות חוכמתו וניסיונו הרב שיצליח לסיים את ענייניו המשפטיים באופן שיוכל להמשיך בקדנציה הזו עד סופה.
