בנסיבות שנוצרו, הממשלה בטריפולי ממשיכה במתקפת הנגד שלה, ומסרבת כעת לכל שיג ושיח או תהליך פוליטי שיקנה מעמד לגיטימי ל"פושע המלחמה" חפתר. שני הצדדים מהמרים על כל הקופה, ועתידו של אגן הים התיכון כולו עשוי להיות תלוי בתוצאות העימות הצבאי.

האם שאיפותיו של ארדואן והאסטרטגיה האגרסיבית שלו יוכתרו בהישג היסטורי, על כל המשתמע מכך באשר למאזן הכוחות – ומפת הגבולות הימיים – באגן המזרחי של הים התיכון? האם תיווצר, לחלופין, נקודת איזון חדשה שבה יימשך תיקו צבאי מדמם? או שיש למרות הכול, ועל אף השנאה ההדדית, סיכוי לפתרון פוליטי שאינו בגדר כניעה של אחד הצדדים, ובמסגרת זו תישאר ממשלת סראג' על-כנה בטריפולי (כך שארדואן יוכל לזקוף לזכותו את "הצלתה" מידי ה-LNA); לחפתר יוקנה מעמד אוטונומי במזרח לוב; ההתערבות הבינלאומית על כל סוגיה תסתיים, והסכם הגבול הימי יבוטל? הדבר תלוי בחמישה גורמים.

1. יכולתם של כוחות ה-LNA, בגיבוי מצרי בעיקר, לסגת לקווי הגנה איתנים ולהחזיק בהם, לאחר שוויתרו למעשה על המשך המצור על טריפולי בעקבות נפילת בסיס ואטיה בידי ה-GNA. זאת, כדי להמחיש לממשלת סראג' ולהנהגה הטורקית, שעל אף ההישגים האחרונים בשטח, חפתר עדיין שולט ברוב שטחי לוב, ואין תוחלת לפתרון שאינו מכיר במעמדו בדרך זו או אחרת. התפקיד שממלאים שכירי החרב הרוסיים בלחימה לצד חפתר מעורר במערב אי-נוחות, וכך גם שיגורן לעזרת ה-LNA של מיליציות סוריות התומכות במשטר אסד.

מנגד, גם אם חפתר אינו עומד בקריטריונים ערכיים מערביים, והפגיעה ביעדים אזרחיים מובהקים בטריפולי (כולל בתי חולים) אכן ראויה לגינוי, הרי שהאפשרות הנגדית – קריסה מלאה של ה-LNA וניצחון גורף של "ממשלת ההסכמה", הנשענת על תמיכת האחים המוסלמים ועל גיבוי צבאי טורקי – מסוכנת לא פחות. השלכותיה האפשריות מרחיקות לכת, עד כדי ערעור היציבות גם במצרים, אם יקום משטר עוין לה על גבולה המערבי (בעודה מתמודדת גם עם האתגר האתיופי מדרום).

2. יכולתן ונכונותן, בנסיבות אלה, של מדינות המפתח החברות בפורום הגז של מזרח הים התיכון לתאם את מהלכיהן ומדיניותן באורח אפקטיבי. המדובר בראש ובראשונה במצרים, יוון, קפריסין וישראל (ירדן והרשות הפלשתינית חברות גם הן בפורום, אך אינן רלוונטיות לדיון זה). חשוב לחדש את סבבי המפגשים הטרילטרליים. אשר לאיטליה, שגם היא חברה בפורום, זו גילתה משך זמן רב יחס של אהדה לממשלת סראג'. עם זאת היא מתייצבת כנגד היומרה הטורקית, מעורבת בהתוויית מפה חלופית שתכבד את תחום האינטרסים היווני וקצין צי מטעמה מפקד על מבצע "איריני". חשוב לקיים גם איתה הידברות רצופה ופרטנית באשר לעתידה של לוב.

3. מחויבותו של האיחוד האירופי, כקולקטיב, להתייצב גם הוא (כפי שעשתה צרפת) כנגד שאיפותיו של ארדואן, ולעשות זאת למרות מצוקות הקורונה. במסגרת זו יעמדו במבחן היכולת לגבות מחיר מטורקיה עקב הצעדים שהיא נוקטת כנגד מדינה חברה באיחוד – קפריסין – והאיום על הריבונות היוונית; הנחישות במימוש משימתו של הכוח הימי האירופי במסגרת מבצע "איריני" – שליטה בנתיבי הים המובילים לטריפולי, והנכונות לתת גיבוי מדיני מלא למפה החלופית של המים הכלכליים במזרח הים התיכון, שתשורטט על-ידי איטליה, יוון ומצרים.

4. עמדה חד-משמעית של ממשל טראמפ (ושל הקונגרס בוושינגטון) כנגד ההתנהלות הטורקית בסוגיית הגבול הימי. ארה"ב יכולה להציע לטורקיה, מחד-גיסא, תמיכה בסוגיות שבהן דאגותיה הן לגיטימיות: ההתמודדות עם משבר הקורונה, לאחר שהמגפה התפשטה בה במהירות; ייצוב קו השליטה באזור אידליב, באופן שימנע את מנוסתם של מאות אלפים נוספים אל מעבר לגבול; ואף הכרה בכך שבהקשר הלובי עלה בידי ארדואן לסכל את הפלתה של "ממשלת ההסכמה הלאומית".

מאידך-גיסא, נדרשים מהלכים של הממשל – מגובים בחקיקה – להפעיל לחץ של ממש על טורקיה (שכלכלתה פגיעה מאוד, ורזרבות המטבע שלה הרחק מתחת לקו האדום, למרות הסיוע מצד קטאר) כדי להניעה לוותר על הרפתקת הגבול הימי עם לוב. יש לכך חשיבות אסטרטגית – בין היתר, עבור ישראל – גם אם במחירי האנרגיה הנוכחיים אין תוחלת להקמתו של צינור הגז המתוכנן בין השדות במזרח הים התיכון לבין יוון ומשם לאירופה. לשותפות הגז יש השלכות ארוכות טווח גם לאינטרס האמריקני, ולמאמץ משותף של הקהילות היהודית וההלנית (יוונים וקפריסאים) בזירה הפוליטית בארה"ב יכול להיות משקל ניכר, במיוחד בשנת בחירות.

5. הבנה גם מצד רוסיה שעל אף החישובים המורכבים לגבי התחרות בייצוא הגז (שלכאורה מציבה את רוסיה וטורקיה, שחתמו בינואר על מזכר להקמת קו גז, באינטרס מנוגד לזה של ישראל, מצרים וקפריסין), העדיפות האסטרטגית הראשונה במעלה עבורה היא ההכלה היעילה של השאיפות הנאו-עות'מאניות של ארדואן.

הדבר יחייב את המשך התמיכה בחפתר, וכן תיאום מרבי הן עם מצרים וישראל והן עם יוון וקפריסין, שעימן יש לרוסיה (הדתית-לאומית, בעידן פוטין) זיקות היסטוריות, תרבותיות ודתיות, לצד האינטרס המדיני והאסטרטגי. כל זאת, תוך חתירה למנוע את החרפת הלחימה "באמצעות שליח" בין טורקיה לרוסיה, שעלולות להיות לה השלכות גם על ניסיונותיהן לייצב את הזירה הסורית, שגם בה הן נתונות במאבק.

כדי להשיג ייצוב בלחימה, ואולי אף חידוש המאמץ המדיני, חייבת – ויכולה – להיבנות תחילה התאמה רחבה בין עמדותיהם של גורמי המפתח בזירה הבינלאומית לגבי הפרמטרים הנדרשים, ברוח המתאר שהוצג לעיל: שימור ה-GNA, ביזור סמכויות ודו-קיום, וביטול מזכרי אנקרה מנובמבר 2019.

נדרשת הסכמה על קווי היסוד בין אירופה, רוסיה, אולי גם סין (בשל חשיבותו של מזרח הים התיכון בתוכנית "החגורה והדרך" של שׅי), ובראש ובראשונה ארה"ב. משימתן של מדינות פורום הגז, תוך תיאום מהלכים ביניהן, צריכה להיות החתירה לכינון "התאמה" והסכמה זו.

על בסיס זה, ניתן יהיה להפעיל לחץ עקבי על ארדואן למלא תפקיד קונסטרוקטיבי ביציאה מן המשבר. אם מביאים בחשבון, כאמור, את פגיעותה של הכלכלה הטורקית, יש לכך סיכוי. במקרה כזה, ארדואן יוכל להצביע על עצם הישרדותו של סראג' ועל הישגי ה-GNA בלחימה כעדות להצלחת מדיניות ההתערבות שלו – מול מבקריו מבית – אך יידרש להרפות ממהלכיו מערערי היציבות והמסוכנים בשאלת הגבול הימי. מנגד, המפה שתשורטט על-ידי איטליה, יוון ומצרים צריכה לזכות בגושפנקא בינלאומית, כעולה בקנה אחד עם חוק הים.

תפקידה של ישראל, בתוך כך, חייב מטבע הדברים להיות דיפלומטי, וככל האפשר גם דיסקרטי. הוא צריך להתמקד בשלושה אפיקי פעולה:

1. גיבוש עמדה משותפת של כלל מדינות פורום הגז. מוקדם ככל האפשר, יש לכנס פסגה משולשת (שמינית במספר!) של מנהיגי ישראל – כולל השותפים החדשים להנהגה – יוון וקפריסין: זו תהיה הזדמנות לראש הממשלה ושר האנרגיה, הממשיכים בתפקידיהם, לשלב את ראש הממשלה החליפי ואת שר החוץ במהלך ההיסטורי של ביצור השותפות במזרח הים התיכון. במקביל, הן בהקשר זה והן משיקולים רחבים יותר הנוגעים להכנתו של מהלך החלת החוק הישראלי בחלקים של איו"ש, יש לגלות רגישות יתרה לאינטרסים של מצרים (ושל ירדן).

2. מאמץ בוושינגטון – מול הממשל והקונגרס כאחד – להביא את ארה"ב להתגבר על ההסתייגויות מחפתר (שאפשר להבינן: האיש אינו מופת מוסרי, וגם לא יורשו של סקיפיו אפריקנוס כגאון צבאי) ולפעול בנחישות, תוך שימוש במנופי השפעה שיעילותם כבר הוכחה, כדי לוודא שטורקיה תיאלץ לוותר על מזכרי ההבנה שנחתמו בנובמבר 2019.

3. צירוף הנושא לסדר היום (הצפוף גם כך) מול פוטין, שעמדות המוצא שלו בסוגיית הים התיכון קרובות לשלנו. זאת על-מנת לוודא שההסדרה במזרח הים התיכון, ברוח העקרונות שתוארו כאן, תהיה חלק מכל מהלך אישי שלו מול טורקיה להשגת הפסקת אש (בדומה למהלך שבישלו שניהם בינואר 2020). ברקע – רצונן של שתי המדינות להימנע מהחרפה בלחימה "באמצעות שליח", שעלולות להיות לה השלכות גם על המאבק המתנהל ביניהן באותה עת בזירה הסורית.

לצד המהלכים המדיניים, הגלויים והחשאיים, נדרש גם צה"ל לתת את דעתו, למרות ריבוי האתגרים בגזרות אחרות, על דרכי פעולה למניעת השתלטות של טורקיה על נתיבי הים במזרח הים התיכון (גם אם בשל מחירי האנרגיה פחתו מאוד הסיכויים לבניית הצינור לאירופה). הדבר מחייב היערכות מתאימה של חיל-הים, חיל-האוויר ואמ"ן, כמו גם של מערכת הביטחון וקהילת המודיעין בכללותן, והגדרה משופרת של הצי"ח האיסופי.