האם יש הצדקה לקחת את החוק לידים? בארה"ב של היום יש דור שלם שלדעתו הוא זכאי לעשות כל העולה על רוחו. הוא יצא להצביע והתוצאות לא מוצאות חן בעיניו, מה עושים? יוצאים להתפרע, לבזוז ולהעלות באש, כי להם מותר ורכוש וחיים של אחרים הם הפקר.
זה דור שנאמר לו שהוא המוצלח ביותר, ולכן בביה"ס כל אחת ואחד חייב לקבל 100, כי דבר אחר פשוט אינו מתקבל על הדעת. בספורט - הם כולם מנצחים. זה דור רגיש במיוחד, ואם חס וחלילה אתה מפר את ה"מרווח" מסביבם, החברה הצעירים מתחילים להתלונן ולהשתולל, כי איך העזת. זה גם דור מבולבל, וקל לראות זאת על שרותים (פעם בנפרד לגברים ולנשים, היום הכל מבולבל), לבוש של ילדים (היום הוא בן, מחר בת ומחרתיים בן כלאיים), ואפילו נישואים (גבר -אישה, אישה-אישה, גבר-גבר ועוד פרמיטציות רבות ומגוונות). זה דור שהכל מגיע לו, חינוך באוניברסיטאות הטובות ביותר (גם אם הם לא עומדים בקריטריונים), מחיקת חובות (כי מישהו אחר צריך לעבוד עבורם), משכורות מינימום גבוהות והכל חינם (א-לה-
ברני סנדרס).
משך שמונה שנים, הלך הפער בארה"ב והתרחב, בין דמוקרטים לבין רפובליקנים, שחורים ולבנים, גברים ונשים (גברים לבנים אונסים נשים דרך קבע, ביחוד מנהלים בכירים, וביניהם רובם - כמובן - יהודים בהוליווד ובוול סטריט; ראה תנועת "גם אני"). האחראי הישיר הוא כמובן הנשיא אובמה, הנשיא השחור הראשון של ארה"ב. אם השנאה נגד השחורים כה עזה, ואם מצבם כה עגום, הכיצד הגיע אותו יום ומרבית הבוחרים בחרו בנשיא השחור הראשון? קרוב לודאי שהמצב בשטח אינו כה נורא כפי שהנשיא אהב לתאר, ושהתאורים והדמגוגיה בהם נקט היו מגמתיים במיוחד.
באנגלית יש פתגם "הדולר עוצר פה", והמפקד העליון אחראי על תוצאות הצבא (אצל אובמה הוא ודאי הזדרז לקחת קרדיט בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו, אך הוא אף פעם לא היה אחראי כשהתוצאה לא הייתה רצויה). במקום לאחד וללכד, הנשיא אובמה המשיך במסורת הדמוקרטים - ככל שאנשים תלויים יותר במתת יד (קרי בכספי משלם המיסים המתועלים להטבות שונות ומגוונות, מדמי אבטלה לביטוח רפואי, תלושי מזון וכו׳, כך שפשוט לא כדאי לטרוח לצאת לעבוד, כי ההטבות תפסקנה), כך הם יצביעו יותר עבורו ועבור הדמוקרטים. הנשיא עושה כל כך עבורם - מגדיל את תלותם, בדיוק כמו מוכר סמים הדואג לכך שהצרכנים שלו יהפכו לתלויים לחלוטין בסם, עד שזה משעבד אותם לחלוטין.
הנשיא השחור הראשון של ארה"ב נכשל כשלון חרוץ, כי במקום להשתמש בהישג העצום לאחד, הוא עשה הכל להמשיך לפלג. את פרות הבואש של אותן שמונה השנים אנחנו סובלים עד היום, כמו סירחון שחודר לדרכי הנשמה ולא יוצא משם.
לדור הצעיר נמאס
לפני 28 שנים כאן בלוס אנג׳לס היו מהומות רודני קינג. העיר רתחה, עלתה באש. העיר שהיא כור היתוך של עשרות רבות של תרבויות, הפכה לשחורים מול קוריאנים ומול "זרים" אחרים, למרות שה"זרים" הם אמריקנים בדיוק כמו הלבנים והשחורים. הקהילה הקוריאנית סבלה יותר מכולם. הנזק ברכוש בלבד הגיע אז למיליארד דולרים. עברו העשורים, ונעשו נסיונות פיוס. חשבנו שלמדנו לקח, שנדע להתפשר, לעבוד ביחד, לעמוד זה לצד זה. מתברר שלא דובים ולא יער. (לקח חשוב לנו היהודים - כי השנאה כלפינו תתפרץ גם היא, ועתה אנו רואים עד כמה קל למצב להדרדר למחוזות מסוכנים, עד כמה הכל נפיץ).
בימים אלו פוחדים לטפל בדור הצעיר, שכן הוא מיד "נעלב" וקורא בשמות גנאי נגד הפוגעים, לכאורה (גזענים, שונאים, ועוד כיד הדמיון הטובה), הוא מתחיל להשתולל, לבזוז רכוש, להעלות מכוניות ובניינים באש, לפגוע בזולת. הוא גם יתבע, כי איך העז מישהו לעמוד נגדו, להביע דעה שונה מדעתו (שכן הוא יודע הכל, ורק דעתו היא הנכונה והיא שקובעת).
מאי, 2020. לאחר כמעט חודשים בבית, לדור הצעיר נמאס. הוא צעיר. הוא בריא. הוא חזק. הנגיף לא נוגע לו. שהזקנים יזהרו. מסיכות - לא בשבילו. עד עכשיו הוא סבל, אי-אפשר היה לצאת למסעדות, לרקוד, לים, למכוני כושר, לקניות - די! בגלל הסגר, הוא הסתבך קצת בחובות (שכר דירה לא היה צריך לשלם זה החודש השלישי, כי כל עיר העבירה חוקי עזר זמניים המונעים מבעלי הבית לפנות את הדיירים שאינם משלמים), אך בין דמי אבטלה שהוכפלו פי שנים וחצי לבין הוצאות שקטנו במידה ניכרת, לא רע לו, ואם קצת קשה, תמיד אפשר לחזור להורים.
הנה, ניתנה לאותו דור הזדמנות נפלאה לשחרר לחץ. במיניסוטה, שוטר גרם למות אזרח, והאזרח היה שחור. אחרי שמונה שנים שהנשיא אומבה שקד ועמל לעצב מציאות מדומה לפיה אנחנו "יודעים" בודאות שהמשטרה היא פושעת, ששוטרים הם אנשים שאוהבים לשנוא מטבעם ובמיוחד שונאים הם אנשים שחורים (גם אם השוטרים עצמם הם שחורים), הגיע הזמן לצאת לפעולה. העובדה שהיינו סגורים ומסוגרים וחייבים עתה לצאת לשאוף אוויר צח רק העצימה את הצורך, וכך יצאו להם אלפי אנשים ביום שבת לצעוד, להעלות באש מכונית פה ומכונית שם, להתפרע, אך בעיקר להרגיש שהם העליונים, שהחוק בידיהם, שלפיהם ישק דבר.
לפני מספר שנים היה דבר דומה, ואנשים צעדו מדאון טאון על אחת השדרות הראשיות, ואנחנו - אזרחים חפים מפשע - היינו צריכים להסגר, או להתקע בתנועה שלא זזה משך שעות כי הם צעדו וחסמו את אותה שדרה, ללא היתר, ללא צורך לשאול רשות. מותר להפריע לאחרים, כי זכותך קודמת לכל. זה הדור שיודע דבר אחד בלבד: העולם, השמש, הירח והכוכבים סובבים סביבם, ולכן חייבים לדאוג שכל רצונם יתממש, כי כך הם ירגישו טוב יותר, וכשהם מרגישים טוב, לעולם טוב.
דמך בראשך
המשטרה העדיפה אז לא להכנס לעימותים ואיפשרה את אותה צעדה, כשהציבור הרחב שילם את המחיר. היום הדברים שונים בהרבה, כי מרביתנו עדיין סגורים ומסוגרים בבתינו, שכן הנגיף עדיין כאן, ותרופה אין, וחיסון אין. אך אותם צעירים ממילא לא מתרשמים מהנגיף (גם אם הוא הפיל כבר למעלה ממאה אלף חללים), ומה יותר טוב מאשר יום יפהפה, לא חם במיוחד, בכדי לצאת ולעשות ככל העולה על הדעת באותה שניה? כאן ניתן לרסס כתובות גרפיטי. שם ניתן להשתלט על אוטובוס. להעלות באש מכונית ועוד אחת - בוודאי, זה מוסיף להתרוממות הנפש. וחס וחלילה אם המשטרה תעז להגיד משהו - מיד נצלם ונזעק "ברוטליות משטרתית"! "המשטרה אשמה, אוי, אני מת! הם פצעו אותי! נפשי, נפשי מדממת"!
אם לפני כשלושים שנים הכנסיות לא הצליחו לעצור את הזעם והפורקן, היום הדור הצעיר ברובו לא שייך לכנסיות, כך שאין גורם ממתן. אין גורם שהם יסכיתו ויקשיבו לו. שכן רק הם יודעים הכל טוב יותר מכולם, רק הם צודקים, והחשוב ביותר - צריך שהם ירגישו טוב ואם לא - דמך בראשך (בפרוש הפשוט ביותר של המושג). ראש העיר היהודי ניסה את מזלו, ואף הזמין כמה מנהיגים שחורים שיעמדו לצידו וידברו. איזו במה נפלאה להמשיך את התלונות עד כמה הם אזרחים נחותים, עד כמה פשעה ארה"ב כולה מאז העבדות ועד עצם יום זה.
ישנה דרך אחת להתנהל מול פריקת כל עול, מול אנרכיה: חייבים להשליט סדר. אותו דור חדש צריך להאסר ולשלם מחיר כבד, הם וכל הקרובים אליהם, כי אז, ורק אז, אולי תחזור קצת בינה למוחם. כרגע הם פועלים כמסוממים באטרף, ואוי למי שיעז לנסות לעמוד בדרכם.
אלפי אנשים במצעד שהזכיר לשניה את המרתון השנתי. אנשים עם שלטים. מוזיקה ברקע. צווחות "חיי שחורים שווים גם הם" ו"אני נחנק". שמירת מרחק שהוכתבה על-ידי נגיף מאוד ידידותי בשם קו-ויד-19 נזנחה לטובת היציאה החוצה. הנה מה טוב ומה נעים, התפרעות בצוותא. חיי אדם אינם הפקר, אך הם גם לא יכולים להוות הצדקה להתפרעות ולזלזול בחיי האחר. על כך נאמר, "נאה דורש אך לא יודע לקיים". לדור הצעיר בימינו הכלל צריך לשלם על משגה של היחיד, באותה מידה שהכלל הוא זה האחראי שיהיה להם כסף, שהם לא יצטרכו לשלם, והעיקר - העיקר - שהם ירגישו טוב עם עצמם. עולם מטורף, ואפילו קו-ויד-19 לא הצליח להחזיר קצת בינה לקרבנו.
