משלל הנושאים בפרשת "בהעלותך", אבקש להתמקד בסיפורן הכואב של הנשים בפרשה זו. כואב הוא סיפורה של מרים, אחותו הבכירה של משה. אחות שהייתה בשביל משה מהרגע הראשון לחייו. משה חייב את חייו לאחותו מרים שהצילה אותו ממארת היאור. מרים, האחות הבכירה, היא זו שהשגיחה, דאגה וחרדה למשה, כשחייו הטלטלו בתיבת-גומא - בתיבת-המוות בנהר היאור, כשהכמישה והכיליון אורבים בכל פינה בנהר.

מרים היא זו, שעיניה צופות ומלווה אותו, כשעל סף התהום ממתין למשה רק סיכוי קלוש לזכות בחיים. ברגעים שהמוות מאיים לשלוח את מלתעותיו לעבר התינוק משה, מרים היא אות הישועה, המביאה מינקת עבריה לבת פרעה, היא מביאה את האם, המניקה את בנה - משה.

בפרשה שלפנינו - פרשת בהעלותך - יש למרים ביקורת על אחיה הצעיר, ביקורת המובעת מתוך כאב, כשהיא גם מצרפת לביקורת את האח אהרון. מרים לא זכתה לאוזן כרויה וללב פתוח מצד משה, כשהיא אומרת מתוך כאב - "הֲרַק בְּמֹשֶׁה דִּבֵּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִּבֵּר ..." (במדבר י"ב, א'). גם אם אינני שותף לביקורת של מרים על משה, מצערת העובדה, שתגובת משה לביקורתה אינה סבירה, ובוודאי שהעונש שמטיל על מרים הוא אינו מידתי.

מרים, שגייסה את האח אהרון הכהן לביקורת, היא מאוד דומיננטית מבין השניים בהשמעת הביקורת. פסוק א' בפרק י"ב פותח בלשון נקבה למרות ששני האחים יחד מדברים: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרוֹן בְּמֹשֶה עַל אוֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכּוּשִׁית אֲשֶׁר לָקַח..."

ציערה אותי נימת הביקורת ובמיוחד הביטוי "אוֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכּוּשִׁית". האישה הכושית היא ציפורה המדינית, זו האישה הראויה לכל הערכה על כך שהיא ואביה סעדו פליט עברי הנס מהשררה המצרית. וגם אם זו אישה אחרת, אין הצדקה שצבע עורה יצביע על נמיכות קומה ובוודאי שאין הצדקה לגחך דמותה בשל צבע עורה.

התגובה לביקורת של מרים מגיעה באותו פרק בפסוק י': "... וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשֶּׁלֶג". מרים נענשה במחלה קשה האוכלת בבשרו של האדם. בפגע הקשה והמייסר האוכל את בשר האדם לא נענש אהרון, כי כאמור הוא היה רק שותף לביקורת ולא היה דומיננטי כפי שהתבטאה מרים.

לא אכנס לשלל הדיונים בספרות חז"ל, האם אישה כושית עליה מתרעמים מרים ואהרון היא ציפורה - "שֶנָאָה בְּנוּיָה וְְנָאָה בְּמַעֲשֶׁיָה" (ספרי במדבר, פסקה צט) או האם מרים ואהרון התלוננו על נישואי משה לאישה נוספת על פני ציפורה המדיינית שחומת העור.

אני מצר על העדר יחס בין כעס מוצדק על ביקורתה של מרים על מה שלא נראה לה התנהגות לא הולמת של אחיה הצעיר, משה, ובין העונש שהתבטא במחלת עור קשה, שחייב הסגר מחוץ למחנה והשפלה - "וַאֲבִיָּהּ יָרַק בְּפָנֶיהַ" (במדבר י"ב, פס' י"ד).

מצער, שכל מה שעשתה מרים למען משה בעבר לא עמד לה לזכותה כדי להקל עליה בעונש שהוטל עליה. ניתן היה לסיים את ההתדיינות לא בפגיעה אלימה בגופה של מרים ובהשפלה כה בוטה ביריקה בפניה. ניכר שגם משה חש כאב גדול לנוכח העונש הכבד, והתחושה באה לידי ביטוי בתפילה לעבר ההשגחה האלוקית - "אַל נָא רִפָּא לָהּ" (במדבר י"ב, פס' י"ג).

עם כל כאבי על עונש לא מידתי, אני מבקש להסתייג מנימה גזענית בדריה של מרים "עַל אוֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכּוּשִׁית אֲשֶׁר לָקַח, כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח" (שם י"ב, פס' א'). מצער, שמרים ירתה חיצי רעל לעבר צבע עורה של אישה.

אני נוטל מהפרשה את החובה המוטלת עלינו לכבד כל אדם, יהיה צבע עורו אשר יהיה, אין פוסלים אדם בשל צבע עורו. ואם אדם כשל בביקורת - כדוגמת מרים - התגובה חייבת להיות מידתית, ולא עונש כמו חמור כדוגמת העונש שהטיל משה על אחותו. מרים כשלה בביקורת על צבע העור, התגובה של משה כלפיה הייתה לא מידתית.