מְשָׁרְתִים בַּקֹּדֶשׁ

בַּמִּדְבַּר
• הִתְפַּקְדּוּ רֹב יוֹצְאֵי מִצְרָיִם (בפרשת במדבר)

כֹּל יוֹצֵא צָבָא בְּמִצְוַת יוֹשֵׁב שָׁמָיִם

בְּרַם לֹא הִתְפַקְדּוּ מְשָׁרְתִים בּקֹּדֶשׁ

וּבְנָשׂא
• פְּקָדָם וְעָשָׂה כֹּל שֶׁנִתְבַּקֵּשׁ (בפרשת נשא)

פָּטוּר בְּלֹא כְלוּם אַיִן זֶה אֲשֶׁר נֶאֱמַר

זֶה עוֹשֶׂה מְלָאכָה וְזֶה עַל הַמִּשְׁמַר

אַף שֻׁלַח מִן הַמַּחֲנֶה כֹּל צָרוּעַ וְכֹל זָב

וְכֹל עוֹד הַנֶּגַע בַנָּגוּעַ לַמַּחֲנֶה לֹא שַׁב

וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל לִצְנִינִים בְּעֵינֵי הַגּוֹיִים

כִּי בָּחַר בָּם ה' כְּעַמּוֹ עַם הָאֱלֹהִים

כֹּל שֶׁנִדְרְשׁוּ לִהְיוֹת רְאוִּיים לַבְּחִירָה

וְנֵדַע לָלֶכֶת עִם אֱלֹהִים בְּדֶּרֶךְ יְשָׁרָה

עַל זֶה נֶאֱמַר אַשְרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ

אַשְׁרֵי הָעָם שה' אֱלֹהָיו גָּם מְחוֹלְלוֹ


החֹק לֶחֶם חֻקֵּנוּ והמשפט לאלוהי יעקב

משמעו של פסוק זה שיש לקיים את החֹק ואלוהינו ישפוט אותנו. כך לא חדלה התורה מלהזהיר אותנו כעם השם-עם ישראל לבל נעשה הרע בעיני ה' והזהירנו מפגע רע. התורה קובעת חת משמעית כי החוק בישראל הוא לֶחֶם חֻקֵּנוּ, ואם חטאנו עלינו לשלם על חטאנו, למדנו גם כי הענישה לא פסחה על איש יהא רם ונעלה, או עני, דל, או נקלה, כך תבע הקב"ה מאתנו. כדי שנדע להתנהג כדבעי, נזכר מוֹת נדב ואביהו בני אהרן הכהן נענשים על-ידי ה' כי גִּלּוּ חֻלְשָׁה בֶּאֱמוּנָתָם. ברם התורה נתנה עצה לחוטא: "מודה ועוזב ירוחם" על החוטא לבחון חטאו בינו לבין עצמו כי כך קל לו להודות בחטאו בעוד יהסס לעשות ברבים. על החוטא לשלם על חטאו שם במדבר בהקרבת קרבן משלו לה' - ובלשון בני אדם לוותר על מקצת ממה שיש לו ככפרתו, כי כשיש חרטה יש גם מחילה בצדה, על זה נאמר: "מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כ"ח, י"ג). הקב"ה מגלה סלחנות מה בהפרת מצוותיו שצוה את ישראל, כאשר החוטא חוזר בו ממעשיו ומודה בחטאו, לא כך כאשר אדם מועל בחברו ולא כל שכן אם מועל בציבור שָׁלֵם כי אז חטאו לא נסלח והוא משלם על חטאו בגובה הנזק שגרם לחברו בחטאו כלפיו. אם מדובר בחטא כלפי הציבור משלם לציבור כולו. ההודאה והתוודות לבדן אינן מכסות את הַמַּעַל, לא רק כשמדובר בבן ברית מלידה, אלא גם כלפי הגר היתום והאלמנה, שאין להם אמצעים להתגונן. התורה מלמדת כי השוני בין בן ברית לבין גר הוא בגובה הפיצוי שחייב המועל לתת לניזוק, אז כאשר הוא מודה ועוזב מרוחם. ואילו לבן ברית לא רק מחזירים לו את הפסדו או נזקו, אלא משלמים עוד קנס על הַמַּעַל שמעל. הקנס הוא בשיעור של חֹמֶשׁ (יתכן כי שמדובר פי חמישה מהנזק) ואילו המעילה בגר שאיננו בן ברית, נאמר: מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם, התורה קובעת מה יהא הפיצוי שיש לפצותו והטלת תשלום חֹמֶשׁ, זה ניתן לכהנים, שנחשבים לקרוביו של הגר, או גואליו. בשני המקרים המועל חייב גם להקריב קורבן אשם בכפורים.

הגדרת מי הוא יהודי

בעודנו דנים בְּרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה ובהסתפחותה לעם ישראל חוזרת השאלה ועולה שאלת דתו של עם ישראל לפי המקורות. מסתבר שאלפיים שנות גלות עד חידוש קוממיותנו (דהיינו עד הכרזת הקמת המדינה ב-ה' באייר תש"ח) ראו בכינוי "יהודי" כמגדיר דתו של האדם בן עמנו, ובכך חדל הכינוי יהודי ככינוי ללאום של האדם שבא מארץ יהוד, חדל להיות כינוי של הלאום של האדם או של עם ישראל והפך כינוי לדת עמנו". המושג "יהודי" בתנ"ך מופיע במגילת אסתר שמתארים את מרדכי בשער המלך אחשורוש כך: אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי... הכינוי המיוחס למרדכי כאיש שבא מִמַּמְלֶכֶת יהודה חדל להתקיים בחיי היום יום. ברם זה לא ביטל את תאור דתו של היהודי שאבותיו הם מארץ יהודה כ"דת משה וישראל" כפי שאומרים זאת כאשר משיאים בני זוג: אז החתן אומר לארוסתו - כלתו "הרי את מקדשת לי כדת משה וישראל" ולא אומר לה כדת היהודים. אצל הערבים - אנשי המדבר הבדווים נתקבל המושג "יהודי" ככינוי לדת. בעוד הבדווים עצמם אינם עם הם בני המדבר שקבלו עליהם את האיסלאם בימי מְחַמָּד נביאם ופלשו בהמוניהם כמוסלמים לבבל ולאשור ולארם נהרים ולארם ולפניקיה ולמצרים ולארצות המע'רב, ואילצו תושבי ארצות אלה להתאסלם בכוח החרב והם טוענים כי היהודים אינם עם, אלא דת, דברים אלה פורסמו עוד בשנת 1946 כספרון בשפה הערבית עלידי המועצה הערבית העליונה ושם נכתב: ان اليهود ليس اُمّة بل هم دين ובתמליל עברי נכתב: אִן אִל יָהוּד לַיִסֻו אֻמָּה בַּל הֻם דִין תרגום מלים אלו הוא: היהודים אינם עם הם רק דת מכאן שאין להם כל זכות על ארץ, לדת אין מולדת. והם כבני המדבר שכינויים "בדווים" הם ילדי אִל "בָאדְיָה" כלומר ילדי "מדבר" כינוי המדבר בשפה הערבית. מכל מקום טענת סרק זו סותרת את דברי התורה כשאברהם אבינו בערוב ימיו לא התלבט בשאלה זו ונתן ליצחק "הכל" ולישמעאל נתן מתנות ושלח אתו עם שנים עשר נסיכיו אל ארץ שור - למדבר דהיינו אִלָא "אִלְבָּאדְיֶה". וכיוון ששבת זו שבאה בצאת ישראל מחג השבועות, והיא מתאפינת בגיור, ראוי לצין ההבדל בין דת ללאום, ולסכל עוות היסטורי ששונאי ישראל עושים בכונה תחלה בטשטוש הלאום והפיכתו לדת, שלצערנו בסיוע אחינו תושבי הגלות, שעושים זאת בתום לב כדי לשמר מסורת ישראל אצל כל מגורשי יהודה וישראל.

ברכת הכהנים בפרשה

הברכה שנצטוה אהרן הכהן הגדול לברך את בני ישראל מתחילה ב"ברכה" ומסתיימת ב"שלום". חכמינו כרכו זה בזה כי רק בשלום בינינו לבין עצמנו יהיה שלום בינינו לבין העמים, כי הרי יאמרו הגויים אם אין שלום בין ישראל לבין עצמם, איך יעשו שלום עמנו וישמר, כי אז חלק ירצה שלום ואילו האחר ירצה מלחמה. ואילו אנו אנשי אל באדייה הבדווים הערבים רוצים שלום אך לא נוכל לסמוך על ישראל שישמרו על השלום שיהא בר קימא, כי תמיד ימצאו סיבה להפר את השלום, כי הרי גם אין שלום בינם לבין עצמם. מכאן ציווה עלינו הקב"ה לעשות שלום בינינו והוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל. אמירת יעשה שלום עלינו בלא כוונה לשלום, איננה מתקבלת על-ידי הקב"ה הבוחן כליות ולב, האמירה "יעשה שלום עלינו אנו המברכים ועל כל עם ישראל כולל התועים כתועי דרך. אחד מחכמי ספרד בעל "עקדת יצחק" מלמד לעשית שלום צריך לקים שלום בינינו עם הסכמה בין הכיתות המתקוטטות תחילה, כי השלום הוא נכס משותף לכל אחד מישראל. כדי לקיימו צריך למצוא הדבר המחבר בין בני האדם. והחבור היא ה"שלמות" או החוט המחבר בין אבני חן יקרות שלכל אבן יש ערך רב משלה, בשמירה על שלמות החוט המקשר את אבני החן ישמר ערכם הרב של האבנים ויהיו ל"ענק" תרתי משמע "ערך ענק", זאת למרות שכל אבן בפני עצמה טובה ויקרה ככל שתהיה איננה מהוה שלמות אם אין אבן החן האחרת לצדה. וראוי גם לתת את הדעת בדברנו על "השלום", שזה אינו רק הפסקת היריבות בין אנשים חכמים וטובים, זה השלום אשר יקום ויהיה בצרפנו פרט לפרט בחוט שני המחבר ביניהם ועושה מהם יחידה אחת. דבר זה יכול להתגשם כמאמר הנביא "כי מלאה הארץ דעה את ה' (ישעיה יא/ט) לכן לא יבוא השלום המיוחל כמענק מן השמים, ויש לעמול להשגתו ולדעת את האלוהים, הנוטע בלבנו בינה להבין הכתוב: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם: (ו/כז).

הָבָה נִמְצָא שִׁטָּה בִּתְקוּפָתֶנוּ זֹאת

לְמַעַן קְרָעִים אֲשֶׁר קָרַעְנוּ לְאַחוֹת

וְנֵדַע לָָתוּר וְלִמְצוֹא שִׁטָּה וַחֲשִׁיבָה

ולקרב לֵב אֶל לֵב בְּהַרְבֶּה הַקְרָבָה

נִזְכּוֹר אֶת אֲשֶׁר קָרָה לְעַמֶּנוּ בֶּעָבָר

שֶריב אָחִים עַצְמָאוּתֶנוּ כְּעָם גָּמַר

הָיִינוּ שְפוּפִים וְהָיִינוּ לְתוֹעֵי מִדְבַּר

יָשַׁבְנוּ בָּדָד בְּאַרְצֵנוּ דּוֹרוֹת כְּעַם זָר

וְעַתָּה מִשֶּיָשַׁבְנוּ בֶּטַח בְּאֶרֶץ הֶאָבוֹת

נוֹטִים אָנוּ בְּרִיב אָחִים כֹּחֵנוּ לְכַלּוֹת

עַל זֶה נֶאֱמַר מִי שֶׁלא לוֹמֵד מִן הֶעָבָר

יְסַיֵּים בְּרַע יוֹמוֹ גָּם יֹאבַד לוֹ הַמָּחָר

לָכֵן שׁוּב נַתְרִיעַ וְשׁוּב נֹאמַר

עוּרוֹ אָחִים עוּרוּ כֹּל עוֹד זֶה אֶפְשָׁר

כֹּל עוֹד כֹּחֵנוּ עִמָּנוּ וְזֶה אֵינֶנּוּ מְאֻחַר