פעמי ההיסטוריה או החמצה לדורות

בתחילת יולי יחול המועד בו התחייב נתניהו להודיע על קבלת תוכנית המאה של הנשיא טראמפ. בשים לב לעובדה כי אמריקה נכנסת לעידן בחירות, ולנוכח אי-הוודאות לגבי עתיד השלטון במדינה זו, ייתכן שזו הפעם האחרונה בה ניתנת הזדמנות לישראל להיחלץ מגבולות אושוויץ, כהגדרתו של אבא אבן. לקבוע בעצמה את גבולותיה, גם לזכות בגושפנקא אמריקנית, יקרה מפז, על מפות חדשות אלו.

למעשה ישראל מיישמת, מאז 1967, בפועל, שעל אחר שעל, בהתמדה ושיטתיות, על שטחי הגדה והגולן, "ריבונות זוחלת". כך יושבו למעלה מ-500,000 יהודים בשטחי הגדה. התהליך הזה, בשׁוּ - שׁוּ, מנע מהומה רבתי (להוציא מחאות רפות) באו"ם, ומחאות פחות רפות, אך בלתי יעילות, של נשיא אמריקני מכהן (ברק אובמה) ואף עויין. לכשעלה טראמפ לשלטון, ובכוח תהליך סבלני זה, השיג נתניהו גם את ההכרה בסיפוח רמת הגולן, את איחוד ירושלים, לא רק דה-פקטו אלא גם דה-יורה, כאשר העבירה ארה"ב את שגרירותה לבירה, וכנראה יוסיף לרשימת השגיו זו גם את סיפוח בקעת הירדן, כשלב ביניים להחלת החוק הישראלי בשטחי הגדה.

סיבות רבות להצלחה הישראלית, בסיפוח הזוחל של שטחים ערביים, מועטי אוכלוסין. לא כולן תלויות בישראל. הראשונה יסודה בקונסטלציה מיוחדת שנוצרה בחו"ל, השנייה טבועה במבנה החברתי-קהילתי של החברה הערבית עצמה. גם בשל כך, אין להם להלין אלא על עצמם. לחברה הערבית אין אתוס התיישבותי, בוער וממריץ כפי שקיים בחברה היהודית. אין בה קק"ל, אין בה קרן היסוד. גם לא פעילות מסוג חומה ומגדל, כזו שהיוותה ראש חץ, בלוחמה על הקרקע, מול הספר הלבן הבריטי בזמנו. זו המציאות בגדה, להוציא שני אירועים שהם היוצא מן הכלל הבאים להוכיח את הכלל: ה"התיישבות" הבדואית, חאן אל אחמר, ליד מעלה אדומים. והעיר הפלשתינית הראשונה, רוואבי. המתאכלסת בעצלתיים.

וכך לעיני כל נוסע בכבישי הגדה, צפה ועולה התמונה הידועה: שטחים גדולים, פנויים מכל בית ויישוב לאורך הדרכים. אומנם לאחרונה החלו הפלשתינים בנטיעה מואצת של עצי זית בשטחים אלה, רמז לעתיד לבוא, לכשידרש בג"ץ להתערב בשאלת הבעלות עליהם... אבל נכון לעכשיו, אין כל יישוב בפועל של אזורים נרחבים בגדה, או חלקם, אלא אם כן מצוי מימון אירופי לביצוע הליך כזה, בניגוד לרצונה של ישראל. במיוחד אמור הדבר לגבי שטח C.

מציאות זו גם היא תורמת מצדה לחיזוק ההכרה בצורך להעמיק את האחיזה של ישראל באותו חלק של השטחים, הרלוונטי לתוכנית השלום של טראמפ, על-ידי תשתית חקיקתית מתאימה.

היש עתיד לקואליציה?

שאלת ההכרזה על אימוץ תוכנית המאה של טראמפ, רלוונטית גם לעתיד הקואליציה. גנץ ואשכנזי יאבדו מכוחם האלקטוראלי אם יודיעו על סירוב באימוץ התוכנית. הם אומנם נוקטים בלשון מגמגמת כאשר הם נדרשים לנושא זה, אולם לא צפוי שנתניהו יקל עליהם. הליכוד יודיע, קרוב לוודאי כי הוא מאמץ אותה, ואם תתמיד כחול לבן בסירובה, יהא הדבר עילה, לגיטימית בעיני הציבור, לפירוק הקואליציה ולהליכה לבחירות, על נושא "חם", הנוח ביותר לנתניהו. מערכת בחירות כזו, עלולה להגמר בתוצאות משפילות לגנץ ולסיעת כחו לבן בכלל.

בעניין אחר לחלוטין, השפעת משפט נתניהו, על עמדות הבוחרים בקלפי (אם וכאשר יתקיימו בחירות בימים אלה), התברר כי אירוע זה הוא בבחינת שובר שוויון, עוצמתי, ביחסי הכוחות הנוכחיים. סקר מנדטים חדש של מכון 'פאנלס פוליטיקס', בראשות מנחם לזר, העלה כי פתיחת משפט נתניהו לא החלישה את מעמדו הפוליטי, אלא חיזקה אותו. לו הבחירות היו נערכות היום, היה הליכוד פותח פער גדול על שאר המפלגות. אם גם סירובם של גנץ ואשכנזי לתמוך בתוכנית טראמפ יעלה על סדר היום בימים הקרובים, יחמיר מאוד מצבם גם בהיבט זה. התמונה הפוליטית עשויה להשתנות לחלוטין.

מבחינת נתניהו: חלוקת המנדטים על-פי הסקר (לבחינת שינויים בעקבות משפטו), תראה כך: הליכוד בראשותו יזכה ב-41 מנדטים, הרשימה המשותפת ב-15. יש עתיד-תל"ם ב-14. כחול לבן ב-12. ימינה-9. ש"ס-9. יהדות התורה-8. ישראל ביתנו-6. מרצ-6. מפלגות העבודה, עוצמה יהודית וגשר לא עוברות את אחוז החסימה. החלוקה לגושים תראה כך: 67 לגוש הימין. 47 לגוש מרכז - שמאל - ערבים. ליברמן יאבד את לשון המאזניים. הנה כי כן, עתידים השבועות הקרובים לחרוץ גורלות, מבחינה פוליטית, במדינת ישראל.