השואה ביוון: הרבנים שהצילו

בספטמבר 1943 החליפו הגרמנים את האיטלקים ככוחות הכיבוש של יוון. בן לילה נדרשו רבני הקהילות היהודית של אתונה, וולוס, לריסה וטריקלה, למסור למפקדים הגרמנים את רשימות חברי הקהילה על-מנת להכין למשלוחים עתידיים לפולין. הרבנים היו למודי ניסיון, כי כבר ראו את משלוחם של יהודי סלונוקי ומקדוניה היוונית לאושוויץ.

הרב מושון פסח מוולוס, הרב יצחק קסוטו מלריסה והרב אליאס ברזילאי מאתונה, כולם היו מנהיגים מלומדים מישיבות ספרדיות בסלוניקי, מעורבים בחברה היוונית ומקושרים לאליטות היווניות. הרבנים הללו לא היו דמויות חזקות, אבל היו מוערכים בקהילותיהם וקיבלו עידוד מההכמורה האורתודוקסית-יוונית הבכירה להתנגד לדרישות הגרמנים ולעודד בריחה והתנגדות בהרים.

אתונה: הרב אליאס ברזילאי


באתונה הוטלה אימה על הרב ברזילאי כשהוזמן על-ידי המפקד הגרמני החדש, יורגן שטרופ, שחצי שנה קודם לכן דיכא את מרד גטו ורשה. את הגיבוי המרכזי קיבל הרב מהארכיהגמון דמסקינוס, שחיבר עצומה יחד עם האיגודים המקצועיים ביוון נגד גירוש יהודי סלוניקי באביב 1943 והציג אותה למשטר הגרמני במקדוניה. ברזילאי טען באוזני שטרופ שרשימות הקהילה נהרסו בהתנפלות של פשיסטים מארגון ESPO ביולי 1942 על משרדי הקהילה, וקיבל ארכה של 48 שעות להרכיב רשימות חדשות. הרב ברזילאי רמז בנאום בבית הכנסת, שכל אחד יעשה מה שהוא רואה לנכון. ביומיים אלה הוא התקשר לרבים בקהילה היהודית והמריץ אותם לברוח. 400 מ-800 יהודים מקומיים העזו לברוח, ואלפים מבין יהודי סלוניקי שברחו לאתונה חיפשו מקומות מסתור בעיר ובהרים מסביב.

הרב ברזילאי נדחף לברוח על-ידי כמה גורמים בקהילה היהודית ומחוצה לה. הללו המליצו בפני אנשי המחתרת לצרף את הרב לשורותיהם ולקחתו להרים. הוועד של המחתרת לחץ על הרב ברזילאי, ובעצם הוציאו אותו בכוח להרים עם אשתו ובתו. בדיעבד. הרב ברזילאי נהיה סמל של בריחה והתנגדות בהרים, אך הוא רעד מפחד מהמחשבה ששטרופ ירדוף אחריו ויתנקם בו. התעוזה והעידוד של דמסקינוס היו מאוד משמעותיים, כי אחרת הרב ברזילאי היה נשבר. בהרי קרפניזי הוציא הרב ברזילאי מנשרים שעודדו את היהודים והעם היווני להילחם נגד הכובש הנאצי הגרמני.

במקביל, יהודים מאזור אתונה התחילו לברוח לחצי-האי אוויה ולחפש סירות דיג לבריחה לטורקיה, במטרה להגיע משם לארץ ישראל. הצלתם לא הייתה אפשרית ללא עזרה של יוונים נוצרים, אשר במקרים רבים אף יזמו את נסיונות ההצלה למרות הסיכון הגדול לחייהם שהיה כרוך בכך. אחד מהם היה קפטן תומס, יווני ואיש מחתרת שארגן לפחות 200 יהודים מאתונה (רובם סלוניקאים שברחו מהכיבוש הגרמני) שהגיעו לטורקיה ואחר כך לארץ ישראל. שתי הסירות האחרונות של 40 יהודים, באוגוסט 1944, נתפסו על-ידי הגרמנים ונרצחו בלב ים האגאי.

דאמאסקינוס הנפיק ליהודים ובני זוג יהודיים בזוגות מעורבים מסמכי הטבלה מזויפים, על-מנת שיסתירו את זהותם הדתית. הוא עודד הענקת מקלט בכנסיות יווניות-אורתודוקסיות ברחבי יוון ליהודים נרדפים. גם לכנסיה הקתולית באתונה היו חמישה מרכזי רווחה, שבהם היהודים קיבלו אוכל, הפניה למקומות מסתור וכסף. יחד עם הצלב האדום, הכנסייה האכילה חינם 3000 רעבים יהודים באתונה.

המשטרה באתונה, בראשות אנגלוס אברט, איתר יהודים במסתור והעניקה להם תעודות יווניות עם שמות יווניים. אברט וסגניו העניקו עד 7,000 תעודות כאלה, בעיקר ליהודי סלוניקי שמצאו מקלט באתומה. ליהודים אלה היו שמות זרים ולא שמות יווניים, רובם לא דיברו יוונית או דיברו יוונית עילגת עם מבטא ספניולי בולט. התעודות נתנו להם כיסוי בתור פליטים יוונים במסתור.

וולוס: הרב מושון פסח

הרב פסח קיבל סיוע מן ההגמון של וולוס, יואכים אלקסופולוס. בראש השנה (30 ספטמבר 1943), המושל הגרמני הצבאי קורט ריקרט זימן את הרב למשרדו, ודרש רשימות כל היהודים בעיר ונכסיהם תוך 24 שעות, בנימוק שהדבר דרוש לקביעת מכסות המזון. אולם הרב פסח שמטרת הגרמנים הייתה לארגן את היהודים. הוא ידע על גיטאות היהודים בסלוניקי באביב 1943 ומשלוחם למקום לא נודע בפולין.

הרב נכנס לפעולה, קיבל ארכה של שלושה ימים להגיש את רשימות, וניגש לידידו ההגמון לבקש את התערבותו ולגלות את מטרת הגרמנים. ההגמון פנה לקונסול הגרמני, הלמוט שפל, שאמר לו שהיהודים חייבים לעזוב את העיר מיד. ההגמון הודיע לרב שהוא צריך לעודד בריחה, ונתן לו מכתב לכמרים בהרי פוליון בו ביקש מהם להגן על היהודים. בעזרת ראש העיר, פקידים מקומיים, מפקד המשטרה והמחתרת השמאלנית ברחו רוב היהודים לכפרי ההרים, כולל הרב ומשפחתו.

רוב היהודים מהעיר וולוס עלו להרים, למעט 130 עניים וקשישים. היו מקרים שיהודים ירדו לעיר, כי היה קשה מדי בהרים, או ירדו לסידורים ונתפסו על-ידי הגרמנים. לעומת זאת, בחורים יהודים רבים מוולוס נלחמו במחתרת נגד בגרמנים. 700 יהודים, בעיקר מהרי פיליון, חזרו לעיר וולוס לאחר המלחמה.

שני בניו של הרב פסח, אחד שלימד בסלוניקי והשני בדידימוטיקו נשלחו לאושוויץ ולא חזרו. אשתו של הרב פסח נפטרה בהרים. לאחר המלחמה העניק לו המלך פאול אות הוקרה על מעשיו בהתנגדות לגרמניה ולהצלת קהילתו.

לריסה והסביבה: הרב יצחק קסוטו

באמצע ספטמבר 1943 ברחו 950 מ-1100 יהודי לריסה להרים מסביב לעיר. הרב יצחק קסוטו לא ציית לדרישת הגרמנים להכין רשימה של חברי הקהילה, ברח להרים ועודד את רוב הקהילה לברוח. במשך הזמן 75 יהודים חזרו לעיר והיו בין 225 היהודים שנעצרו בחג הפסח תש"ד (מארס 1944) ונשלחו לאושוויץ. היו עדויות שיהודים במחנה לריסה נתנו כסף וזהב לפי דרישת קצין גרמני גבוה בשם קורט ולדהיים, שיותר מאוחר היה מזכיר האו"ם ונשיא אוסטריה.

470 מיהודי טריקלה עלו להרים. כ-50 קשישים ועניים נשארו בעיר, נאסרו על-ידי הגרמנים ונשלחו לאושוויץ. בני משפחת כהן היו מיודדים מאז 1912 עם משפחת המלוכה. חיימקי כהן, בנו של סוחר החיטה אליאס כהן, היה חבר פרלמנט מסלוניקי. בניו של חיימקי ניצלו בדירתה של הנסיכה, אליס, אמו של הנסיך פיליפ (בעלה של המלכה אליזבת), אשר הוכרה כחסידת אומות העולם.

היהודים בקרדיצה ותסאליה היו דוברי יוונית, מעורבים במשפחות ספרדיות ורומניוטיות (דוברי יוונית-יהודית מאז ימי ביזנטיון) ומעורים מאוד בחיי האומה היוונית. 62 יהודים מקרדיצה קיבלו מחסה בכפר מסטרויאני (הקרוי כיום אמראנטוס): התושבים העניקו להם אוכל, הגנה ועבודה. הכפריים חילקו עם היהודים את המזון שהיה ברשותם, ללא תמורה.

כאשר הגרמנים נכנסו לקרדיצה, הם ביקשו מראש העיר את רשימת היהודים - אך הוא לא מסר אותה. המחתרת סיפקה ליהודים תעודות זהות חדשות ובהן שמות יוונים בדויים. היהודים סבלו בהרים, במיוחד הילדים: שרר קור, האוכל היה מועד, והפחד - מתמיד. בין הילדים הקטנים ששרדו בהרים היה ראובן בונפיל, שהפך לפרופסור דגול ליהדות איטליה באוניברסיטה העברית.