מה אומרת לנו החלטה פה אחד של 11 שופטים עליונים? החלטה כזו אומרת כי הנושא ברור. ההחלטה הייתה מאוד פשוטה, אין ספק, לא היה מקום לספק, CLEAR CUT. החלטה כזו אומרת לנו שאם היינו מעירים כל אחד מ-11 השופטים באישון לילה, היה מדקלם לנו חד-משמעית את מה שפסקו ה-11.
מדוע אם כן זה נמשך כל כך הרבה זמן? מדוע עלה כל כך הרבה כסף? מדוע לא אמרו השופטים לעותרים מראש, עוד לפני למעלה משנה, כי אילו המינוי לא היה תיאורטי אלא מעשי באותה עת, ואילו היו נדרשים לאשר את המינוי או לדחות את המינוי (כפי שקרה בעתירה האחרונה) הם לא היו דוחים אותו ולכן כל העתירות האלה לא שוות את הניר שהן כתובות עליו, ומי שיתמיד בהן יחטוף הוצאות גדלות והולכות?
מדוע אמרו עתירה תיאורטית? עתירה מוקדמת? מדוע להיתלות בכל מיני נושאים פרוצדורליים (חשובים) אשר חשיבותם הופכת לעפר ואפר כאשר ברור היה אז כפי שברור היום, שהעתירות נעדרות עילה חוקית כלשהי, ולפחות בנושאים העומדים במוקד התפיסה הדמוקרטית, בית המשפט לא יתערב ללא עילה חוקית מפורשת.
מדוע בית המשפט העביר את עצמו ואותנו לאורכו של נתיב ייסורים כזה ארוך, יקר, מתיש, במקום לעסוק בדברים חשובים יותר כמו ערעורים פלילים וכמו עתירות של נפגעים אשר רשות ציבורית כלשהי דרכה עליהם בניגוד לחוק. אינני יודע את התשובה, אני יכול רק לשער, ולצערי כל אפשרות גרועה מרעותה.
1. מה שצויר לנו כ-CLEAR CUT, החלטה על-פי חוק, איננו CLEAR CUT. בית המשפט באותו הרכב, עם אותה תמונה עובדתית עשוי להחליט ביום א' באורח שונה לחלוטין מאשר ביום ב'. ביום א' ה-11 יחליטו מזרחה, בעוד ביום ב' הם יחליטו מערבה, בייחוד אם יש פער של שנה בין יום א' ליום ב', ולכן לא הייתה ברירה אלא להגיע לרגע האחרון המתאפשר פרוצדורלית, להטיל מטבע ולהחליט (פה אחד).
2. דחיינות ואמונה נסתרת בקב"ה. אמונה, שהזמן יפתור להם את הבעיה מבלי שיצטרכו להכניס את קצות האצבעות ללבה הרותחת.
3. ניסיון להשפיע על הבוחרים, ההבנה (השגויה כמובן) כי ככל שיימשך הלחץ על ראש הממשלה באמצעות עתירות אין סופיות אשר נדחות מסיבות פרוצדורלית (כלומר תמיד ניתן להגישן מחדש) ולא מסיבות עקרוניות, הלחץ יאיין את סיכוייו של ראש הממשלה להיבחר, ושוב הם לא יצטרכו להכניס את קצות האצבעות ללבה הרותחת.
4. מס שפתיים ליריביו הפוליטיים של ראש הממשלה. כל עוד בית המשפט לא חייב לומר שעמדת ראש הממשלה נכונה, עדיף להישאר ניטרליים, לדחות את הדיון, למרוח את הציבור, ורק כאשר החרב מונחת על הצוואר חייבים להוציא את האמת לאור.
5. רשלנות, העדר כל סדר וארגון.
6. בית המשפט עוסק בנושאים לא לו ומתנהג בלי שכל, בלי הגיון, כפיל בחנות חרסינה.
7. קורטוב מכל אחת מהאפשרויות לעיל.
בואו לא נשכח שלגרירת הרגליים של בית המשפט העליון היו שני שלבים. שלב אחד לפני הגשת כתב האישום, שם היו שני נעלמים. הנעלם הראשון היה האם יוגש כתב אישום, והנעלם השני היה איך יסתיימו הבחירות. ולעומת זאת בשלב השני כתב האישום הפך כבר לעובדה ונותר אך נעלם אחד והוא תוצאות הבחירות.
ובעתירות שהוגשו אחרי הגשת כתב האישום (וטרם הבחירות) הראה בית המשפט ניצוץ של הגיון כאשר הורה ליועמ"ש לממשלה לחוות דעתו לגופו של עניין, אך היועמ"ש לממשלה השיב את פני בית המשפט העליון ריקם בטענות שונות, ושוב לא נסללה הדרך לדיון לגופו של עניין, אלא בשנייה האחרונה, שנייה לפני תום מועד ההמלצה של הכנסת לנשיא המדינה, על-פי חוק יסוד הממשלה.
וכמובן כאשר כך פועל בית המשפט, משחררות המערכות הפוליטיות, כולל נשיא המדינה, את הברקסים. עוקפים מימין, עוקפים משמאל, דוחקים את בית המשפט יותר ויותר לפינה, עדי כדי כך שהחלטה כה טריוויאלית וכה פשוטה, עמדה להקים על בית המשפט את הציבור כולו עקב אפשרות שבית המשפט יגרור אותנו לבחירות נוספות.
המצב הזה לא קרה, הוא נגרם, הוא נגרם כי בית המשפט עוסק שוב ושוב בנושאים לא לו, והמערכת הפוליטית למדה אט אט איך להתמודד. במקום לעסוק בקרב מוחות מול אויבינו מעבר לגבול עסוקה הצמרת בקרב מוחות מול בית המשפט, ובסוף גם מנצחת אותו. בית המשפט הביא את עניין הזה על עצמו, כי גרר לאורך כשנה את רגליו, ולא פעל על-פי הכלל הבסיסי והמוכר "סוף מעשה במחשבה תחילה" (מתוך לכה דודי,
שמעון אלקבץ). העדיף לטמון את הראש בחול מאשר להתמודד פנים אל פנים מול הסוגיה, ובמועד.
האם מישהו ילמד לקח? האם מישהו יכול לסתור כל אחת משבע ההשערות לעיל להתנהגותו התמוהה והמוזרה של בית המשפט? האם מישהו בוחן שם בצמרת של בית המשפט את היעילות של עבודתו, את היחס בין הזמן שהוא משקיע בנושאים פוליטיים מובהקים אשר היה חייב לברוח מהם כמו מאש, כי הם מכלים בו כל חלקה טובה, ובין הזמן שהוא מקדיש לדין וצדק כנדרש ממנו? בואו נקווה שהחלטת ה 11 פה אחד, אולי מצביעה על איזו שהיא נקודת מפנה.