אסון הסיפוח

שלום רב. מזה זמן רב לא כתבתי טור, לא במקום אחר, ולא כמובן לא באכסניה זו. חשוב לי להדגיש עובדה בסיסית: הפסקת הפרסומים נבעה מעיסוקים רבים אחרים שלא הותירו לי זמן לכתיבת טור. שנית, מערכות הבחירות ופרוץ הקורונה תרמו רבות ללקיחת ההפסקה הארוכה. לדואגים, אם יש, אני בריא והכל בסדר. אני מקווה שגם האחרים כך. אני מקווה שהסנונית הזו לא תהיה בודדת אלא טורים נוספים יבוא בהמשך, כבימי עברו. אז למלאכה.

במהלך הבחירות החוזרות ונשנות חלו כמה שינויים ביחס שטחי יהודה ושומרון, על מעמדם המשפטי, מדיני, וביטחוני השונה. תוכנית טארמפ, אם אפשר לקרוא לה תוכנית, היא מחוררת, בלתי מובנת לא לאלה ולא לאלה. עובדה היא שגם מימין וגם משמאל תוקפים בחריפות את התוכנית, כל צד מתוך עמדתו המדינית-ביטחונית. נתניהו מחזיק את הקלפים קרוב לחזה, שותפיו לממשלה שותקים בצורה מבזה. זהו מצב לא נורמלי שהחלטה גורלית אינה נדונה ציבורית. זהו סימן גם לדרכי הניהול של נתניהו-גנץ-אשכנזי שאינן מפארות את הדמוקרטיה, בלשון המעטה. אין צורך לפרט. כל אחד יכול לעיין בה. מה שחשוב הוא שעל-פי התוכנית, תקום מדינה פלשתינית. מה שטחה, מה המשמעויות לגבי עצם יכולתה להתקיים, כל אלה שאלות שלצורך טור זה אינן במרכז הדיון.

גם אם החלופות השונות העומדות על הפרק לא ממש השתנו, הרי שנושא הסיפוח החד-צדדי נמצא עתה על השולחן. מרבית העוסקים בביטחון ודיפלומטיה, מרבית המומחים בתחום היחסים הבינלאומיים, מדגישים הדגש היטב שהסיפוח של כל יו"ש יביא לאסון. סיפוחם של מיליוני הערבים לישראל יצריך החלטה לא פשוטה: מה יהיה מעמדם של המיליונים הללו שנספח אותם? אזרחים? יהיה זה קץ המדינה היהודית. אי-מתן שוויון זכויות יביא להתקוממות עממית שלישראל יהיה קשה להתמודד עמה, לא צבאית ולא מדינית. גם אם טראמפ ייבחר, ארה"ב לא תוכל לעמוד מנגד. כמובן גם לא מדינות אירופה.

והכי חשוב: גם לא רוב מכריע של החברה היהודית. זה יהיה קץ הדמוקרטיה, אם נתניהו וחבריו לממשלה לא יעשו זאת לפני! כך לדברי אלוף במיל. אמנון רשף מפורום מפקדים למען ביטון ישראל: "עמדות הימין הקיצוני הסיפוחיסטי-משיחי ועמדות השמאל הקיצוני, שמוכן לוותר מראש על כל הנכסים הביטחוניים הישראלים, מתכנסות לכדי תוצאה אחת: אסון לאומי של "מדינה אחת לשני העמים", ועמו סוף החזון הציוני. זה אולי חלומו של גדעון לוי, אבל לנו יש חלום אחר, של מדינה דמוקרטית, בטוחה, עם רוב יהודי מוצק לדורות".

סימני דיקטטורה

ממשיך רשף ומציין את העלות הכלכלית-חברתית של הסיפוח: "האינטרס הכלכלי הישראלי הוא לא לשאת בעלות מימון חייהם של מיליוני פלשתינים, הנאמדת ב-52 מיליארד שקלים בשנה - שכן עלויות אלה ייפלו על המשק הישראלי, המעורער בין כה וכה בשל עלויות משבר הקורונה. וכן, אנחנו חרדים מפני ההשלכות של סיפוח מיליוני פלשתינים על אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

הרשות הפלשתינית חוצצת, לעת עתה, בין המחנות הניצים. בקושי רב הרשות מצליחה לנהל מדיניות "נסבלת" כלפי ישראל, החל מתיאום ביטחוני וכלה בתיאום כלכלי. הסיפוח יביא לקריסת הרשות, ובאורח לא פלא, מי שישתלט על השטח כולו יהיה חמאס. אלה המעורבים בנעשה ביו"ש יודעים שלחמאס יתרון פוליטי מובהק אלא שישראל, השומרת על הרשות, מהווה עדיין מכשול בפני ההשתלטות. זה יקרה לאחר הסיפוח.

כאמור, בישראל לא נערך כל דיון ציבורי בשאלת הסיפוח. אפילו לא בבחירות החוזרות ונשנות הנושא היה שולי להחריד. זהו מצב בלתי נסבל כי המנהיגים לא קיבלו מן הציבור את הסמכות לבצע מהלכים רבי משמעות. לא ברור עד עתה האם התוכנית תובא לאישור הכנסת או לא. אלה משמעויות כבדות משקל עבור החברה הישראלית. כל מי שעיניו בראשו מבין שההנהגה הנוכחית המשותפת, משדרת יותר ויותר סימני דיקטטורה מאשר דמוקרטיה. את הציבור הנושא צריך להטריד מאוד.

הספינים מכל הקשת הפוליטית עפים כעפיפונים ברוח נוחה. כל אחד ונתוניו. לסיום הטור, בחרתי להביא את הנתונים של סקר רחב היקף שנעשה על-ידי "מפקדים למען ביטחון ישראל". הנתונים יוכיחו שהטענה שרוב הציבור הישראלי בעד סיפוח, אין לה על מה להסתמך. גם אם לא מקבלים את הנתונים הללו, ראוי מאוד לערער עליהם. ואלה נתוני הסקר:

עיקרי הממצאים:

השלום עם ירדן חשוב לציבור היהודי בישראל. מרביתו, כולל רוב מצביעי הליכוד, אינם תומכים בסיפוח אם הדבר יפגע ביחסים עם ירדן.

כמעט כל הציבור היהודי בישראל (96%) חושבים שהסכם השלום עם ירדן חשוב. רק 28% מהציבור מוכנים לסכן את השלום עם ירדן למען סיפוח. בקרב מצביעי כחול-לבן 10% בלבד מוכנים לסכן את השלום עם ירדן למען סיפוח, ובקרב מצביעי ליכוד 41%.

רוב היהודים הישראלים אינם תומכים בסיפוח. זאת, למרות תמיכת ראש הממשלה בסיפוח, התמיכה, לכאורה, של שותפו להסכם הקואליציוני, ותוכנית טראמפ הכוללת סיפוח של כל ההתנחלויות היהודיות.

רק כרבע (26%) מהציבור היהודי תומך בסיפוח, בעוד 40% מעדיפים הסכם קבע של ׳שתי מדינות לשני עמים׳, 22% תומכים בהיפרדות עצמאית, ו-13% מעדיפים את המשך המצב הקיים.

התמיכה בפתרונות פרגמטיים - הסכם שתי מדינות והיפרדות עצמאית - בולטת לאור כך שמזה עשור פתרונות אלה משמשים כשק חבטות ציבורי, ולא מובלים על-ידי גורם פוליטי משמעותי.

בניגוד לרושם הציבורי של תמיכה גורפת בסיפוח - נושא שעלה לראש הכותרות בהקשר הצהרות רה"מ במערכות הבחירות והמקום שתפס במו"מ הקואליציוני - נרשמה עליה קלה בלבד (3%) מאז ספטמבר 2019.

רוב מצביעי הליכוד מעדיפים חלופות אחרות על פני סיפוח. בקרב מצביעי ליכוד, כשליש (36%) תומך בסיפוח, בעוד כשני שלישים מעדיפים חלופות אחרות: 21% מעדיפים הסכם קבע של ׳שתי מדינות לשני עמים׳, 25% היפרדות עצמאית, ו-18% את המשך המצב הקיים.

הרוב המוחלט של מצביעי כחול-לבן מתנגד לסיפוח ותומך בפתרון של שתי מדינות. בקרב מצביעי כחול-לבן רק אחוז קטן (4%) תומך בסיפוח, בעוד 70% מעדיפים הסכם קבע של ׳שתי מדינות לשני עמים׳, 20% היפרדות עצמאית, ו-6% את המשך המצב הקיים.