|
|
בעיית הגירה [צילום: תומר נויברג, פלאש 90]
|
|
|
|
|
המודל המוכר והנפוץ של משטרים דמוקרטים מערביים מזה עשרות שנים הוא של מדינה המכונה דמוקרטיה ליברלית. על-אף שבאופן תיאורטי את המשטר הדמוקרטי המעמיד את העם כריבון ניתן להמשיל לתבנית בלבד, לתוכה ניתן לצקת סוגים שונים של ערכים ומבני שלטון, הדמוקרטיה הליברלית שמה דגש על ערכים מסוימים אשר אותם היא מניחה מחוץ למרחב ההחלטה של הציבור. מוסכמות יסוד כגון: חופש, זכויות הפרט, הגנה על זכויות, מיעוטים, חופש ביטוי ועוד. שאלה חשובה ומעניינת היא האם ישנו קשר חד ערכי בין החלק הליברלי למשטר דמוקרטי. האם תיתכן מדינה שהינה דמוקרטיה אך איננה ליברלית או מדינה כמו ישראל שהיא ליברלית בערכיה אף שאולי איננה דמוקרטיה.
התיתכן מדינה דמוקרטית לא מערבית? במצרים של אמצע העשור הקודם ובאלג'יריה של תחילת שנות התשעים זכו בבחירות חופשיות כוחות איסלאמיסטיים. לעולם לא נוכל לדעת האם כוונתם הייתה לשמור על המשטר הדמוקרטי במסגרתו הם מבקשים לרצות את הציבור ולזכות באמון מחודש ממנו כעבר 4 שנים. זאת מכיוון שבשני המקרים, הצבא, המערבי-חילוני בנטייתו, הדיח את השלטון הנבחר. ניתן לבחון מדינות נוספות בהקשר הזה, טורקיה, יפן, קוריאה הדרומית ועוד.
מהעבר השני נשאלת השאלה האם תיתכן מדינה שערכיה הם ליברליים אך היא איננה דמוקרטית. לשם כך נחזור למשל התבנית המוזכר לעיל. במדינה דמוקרטית, בתבנית חייב להיות מרחב בחירה בין אפשרויות שונות או בין איזונים שונים בין המרכיבים-ערכים. העם באמצעות נבחריו חייב להיות מסוגל להשפיע על המדיניות ועל קבלת ההחלטות. במקום שבו ערכי המדינה והאיזון ביניהם מוגדרים בצורה מוחלטת וסופית מידי, מרחב התימרון שנותר לעם קטן עד לא קיים ובכך הופך את המדינה לכזו שלא ניתן עוד להגדיר כדמוקרטיה.
בישראל נוכחנו לדעת כי אין יותר מדרך לגיטימית אחת לטפל בבעיות הגירה (או לא לטפל), גם אם רוב מוחלט מהציבור, באמצעות נבחריו, תומך בצעד מסוים אין לנתון הזה דרך להשפיע בפועל על מדיניות ההגירה. בישראל הציבור לא יכול לאזן את ערך השוויון בעזרת ערכים או חוקים אחרים. היחס לקהילת הלהט"ב מוגדר באופן חד ערכי מכדי שדעתו של הציבור תוכל להשפיע עליו. לציבור אין שום דרך להביא לשינוי באופן השקעת כספו במוסדות תרבות שונים. והרשימה עוד ארוכה. למדינה כזו אהרן ברק היה קורא ככל הנראה דמוקרטיה מהותית, אני מעדיף את השם דיקטטורה ליברלית.
