דוב יוסף לא יצא מהיער כדי לטרוף ילדים תועים, אבל הסיפור שלו גרם סבל רב לילדים ומבוגרים. הוא היה שר גאה ונמרץ בממשלה שהרעיבה את עם ישראל באמצעות פנקסי נקודות. כל זה במטרה לצבור הון ולסגוד לאל הקפיטל, כמו שלנין הסביר לחבריו בפרוטרוט כשהורה לקצץ הוצאות, זכויות ושאיפות. גם ראשים. אומרים שהסינים למדו מלנין אבל אני מפקפק בכך, יש להם מסורת ארוכה של סינון. תחשבו כמו מילוני סינים מתו לאורך החומה. האם המצרים למדו מהם כיצד מפעילים עובדים זרים? האם אנחנו למדנו מהמצרים? בפירוש לא. לנו היו מורים רבים לאורך ההיסטוריה, וכולם חידשו חידושים לתפארת עולם העבודה והעמל. מסורת מתפתחת מצירוף כל הנסורת המעופפת באוויר ויוצרת או מטביעה רושם.

מנהיגים נוטים להתרשם ולהיתלות באילן גבוה כדי לתלות. זה מנהג, אולי זה צורך נפשי, אנושי. זה צורך גם אצל אזובי-קיר ועש"בים (א), תמיד להסתמך על רב גדול ב'תורה'. בארץ לא הגענו לקצה-חבל, חס וחלילה, עסקנו בקיצוץ קלוריות, בכיווץ. השוק השחור טפח והתנפח, מנע היווצרות מוזלמנים. התמונות שהתפרסמו בעיתונות עוינת היו של חבורת עירקים בפיג'מה על מרפסת משחקים קלפים - לא מחליפים תלושים למכולת...

תקופת הצנע (היפוך אותיות - נעץ) הרשמית החלה ב-1949, תפסה אותי לא מוכן, בן שבע, והסתיימה כשנסעתי לחופשה קצרה בלונדון ב-77. נשארתי שם, סמוך לשולחנו של יהודי מכניס אורחים ב'פיש-אנד-צ'יפס' כשר. כתוצאה ממשטר הקיצוב של יוסף המשביר (הוא שבר אותנו) זכיתי לחוויות מאלפות שאני מתכוון לפרוט אותן פה לפרוטות. שתבינו, זה המשטר שהסוציאל-בולשביזם (ב) שלנו חזה כמיטב יכולתו - הסתפקות במועט שבמועט, "שִׂימוּ אֶת-זֶה בֵּית הַכֶּלֶא; וְהַאֲכִלֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ" (מלכים א' כ"ב-כ"ז). ביאליק הסביר שהכוונה לסודה...

היה מצג שווא של משטר צנע. משטר בלי משטרה. משטר של התנדבות והתגייסות לטובת הכלל והמפלגה. מה היה הכלל? המפלגה - לפני הכל. הכל היה רווי בדו-משמעות אופיינית לשלטון מפא"י. מצד אחד היה בן-גוריון ראש ממשלה לוחמני וקנטרן, מצד שני - ה'זקן' החביב והאהוב. מצד אחד צנע חמור מנוהל בנוקדנות בחיבוק של דוב, ומצד שני - שוק שחור פורח ומשגשג. באחד האתרים מצאתי תיעוד של שיחה בין גדולי הדור היושבים על המדוכה, מנסים להדיחה. באותה ישיבה אומר יחזקאל סהר, עדין מפכ"ל המשטרה: "אלינו הביתה הופיע יהודי אחד והציע ביצים ב-80 פרוטה האחת. למזלי הטוב לא הייתי באותה שעה בבית". הפירוש שלי, שאשתו קבלה את הרוכל המפקיע בסבר פנים יפות וקנתה את כל המגשים. האם זה המזל של המפכ"ל? חברנו יוסי שריד מספר על שליחויות עלומות, שביצע בהוראת אימא, כדי לשבור-שבר במסתרים, לא במצרים.

צנע-צנע הבנות וראינה...

הצנע, לדעתי, היה תרגיל מתוחכם של חבורת בן-גוריון להכשיר את הקרקע במטרה להשלים עם גרמניה בגין תמורה, שילומים וטובות הנעה. בגין היה בחוץ, לא מבין את חוקי המשחק. בן- גוריון, מהנדס תודעה פנומנלי, עיצב את המשבר הכלכלי בהתאם לצרכי השעה. לשם-כך הרעיב מדינה שלמה, וסתם את פיה בפנקסי תלושים. כשרעבים חושבים איך למלא את הבטן, מחפשים מזונות - לא מוזות. אבל, צחוק הגורל, זה מה שיביא לנפילתה של מפא"י ההיסטורית - הכסף שיזרום פנימה וישחרר חרצובות לשון. ב-65-66, כשהשילומים הסתיימו, ינסו קברניטי ה'התיישבות העובדת' לחזור על התרגיל, יפעילו את המיתון ויאכלו את הכובע. זה הסתיים בששת הימים. המציאות החלה להשתנות, גם הדיאלקטיקה.

עם שילומים, סחורות וכסף - תמו ימי החלוקה ביישוב. את מונטיפיורי והברון רוטשילד מחליפה גרמניה - מעצמה עולמית נפשעת שגועשת ברגשות אשם. רק קורבן יהודי יכול 'לטהר' אותה. עכשיו גם הקיבוצים, גושי דלק-אידיאולוגי-מוצק, ידרשו נתח ותמורה בתהליך ממושך שהוביל להפרטה. האידיאולוגיה נשחקת לפרוטות... לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם, וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים; וְהַכֶּסֶף, יַעֲנֶה אֶת-הַכֹּל (קהלת י- י"ט). מה יש? סטלין 'שמש-העמים' נתלה ב'ירח קפיטליסטי' במסגרת הסכם החכר-השאל. הקפיטליזם הנפשע, הברברי, הרקוב, הרצחני והנצלני שלח לו סם חיים בארגזים מאמריקה, מבתי-חרושת לנשק עד נייר טואלט ושרוכי נעלים. גם את הנעליים, כמובן. מהארגזים והעטיפות בנו שיכונים לפרולטריון.

היו גם 'מתיחות' מעוררות צמרמורת. בשלהי המלחמה, כשהרוסים התקרבו לעבר ברלין שלחו האמריקנים, מתוך ראיית העתיד והנסתר, מטען גדול של קונדומים (HEAVY DUTY). לרוסים לא היה מתקן משוכלל ועדין כזה. המוצר הסובייטי היה עשוי מאבוב משומש של אופניים. האמריקנים ארזו במטען שנשלח לסטלין את המידה הגדולה ביותר שיוצרה עבור הצבא האמריקני - (אקסטרה-אקסטרה לארג'). על העטיפות רשמו: SMALL. אולי זו הסיבה שב-46 נולדו המון ילדים מונגולים בגרמניה המזרחית. הסיפור חזר על עצמו גם עם משלוחי כובעי צמר, תחתונים, גופיות וכפפות. כשנפגשו שני הצבאות בברלין הופתעו הסובייטים לראות חיילים אמריקנים במידות נורמטיביות. קולונל רוסי עטור מדליות פנה אל העיתונאי המפורסם ויליאם שיירר ושאל אותו: אלה באמת חיילים אמריקנים שנלחמו בגרמנים? מה פתאום, ענה הסופר, לכיבוש ברלין שלחנו בני-נוער בסיכון...

להטים בפרדס

בקיץ 1953 אמא-שלי שלחה אותי להאבסה אצל בת-דודה שלה בקיבוץ גבת. זה היה אחרי הפילוג שקרע את הקיבוץ המאוחד לגזרים. חברי מפא"י שהתפלגו, ביניהם בעלה לשעבר של בת הדודה, הקימו בסמוך קיבוץ חדש - יפעת. בת-הדודה התגוררה בחדר עם בעלה החדש, עולל כרוני מייבב ושתי בנותיה מנישואי המשבר, אחת מהן, נילי, בגילי. מה יעשה בקיבוץ מי שלא רוצה להתקבצן? שאלתי את אמי. זה בסדר, היא אמרה, תשב בחדר אוכל מרווח עם צלחות מלאות על השולחן. אתה יכול לבקש מנה נוספת. בבוקר מחלקים לבן וגם שמנת. תגיד שאתה רוצה ביצה קשה כי את החביתות הם מערבבים באבקה ומחלקים לחצי.

נילי התרוצצה בין הבית וחברת הילדים לבין יפעת מפאת כבוד האב. אותה עת התארחה אצלה חברה משבי-ציון שסיפרה לכולם על כוכבי הסרט 'עושה הלהטוטים'. חברת ילדים לא משכה אותי כי שמעתי שהם מתארגנים לקטיף. רק זה חסר לי - תחרות קטיפה... אמרתי לה, תגידי לי כשיתארגנו לכדורגל... זה תמיד בערב, היא אמרה. יצאנו בערב לשחק כדורגל. הבנים בכיתה שלה היו גבוהים ממני בראש וכולם צחקו מ'הנקניק' העירוני שהיא הקריצה למשחק. כשהמשחק החל התחלתי לכדרר ולנהל את המגרש.

אחרי עשר דקות הבינו בקיבוץ מה ילד-שכונות מסוגל לעולל להם. הקבוצה שלנו ניצחה 4:0. הבקעתי שני גולים ובישלתי את השאר. בדיוק כשעמדתי להבקיע את השער השלישי הבחנתי בחברה של נילי שהניחה יד על כתפה והצביעה לעברי. ילדה זקופה, חצופה, מסקרנת. היא הביטה בי וצחקה. פספסתי - והיא חרצה לעומתי לשון ארוכה, אבל המשחק נמשך... בערב שאלה אותי נילי, אתה רוצה לצאת אתנו מחר לקטיף, או שלא? בטח, אמרתי... שמה של החברה שלי דליה. היא אמרה שאתה קפצון, צחקה נילי. היא שאלה מה השם שלך.

בבוקר טיפסנו על עגלה רתומה לטרקטור וקרטענו לפרדס. הריח המם אותי. כנראה שהבתים נבנו ליד הלולים והרפת והפרדסים נשתלו הרחק בשדה הפתוח. האוויר היה כמו זרמים של תמרוקים, משכר. העיניים שלי התבלבלו ועיניה של דליה דהו לפתע. על העצים היו תלויים צרורות של פרי כמו תווים של מוזיקה שמעולם לא שמעתי, גם לא בקולנוע. במערבונים רואים מדבריות ובטרזן יש ג'ונגלים וקופים מייללים. שאלתי מישהו מה הפרי הזה והוא גיחך, אגסים. אלוהים, בגיל 11 ראיתי בפעם הראשונה אגס... טיפסתי במהירות על סולם ונגסתי. גן-עדן. פלא שאדם אכל מהפרי?

כשטועמים לראשונה אגס בגן-עדן אין צורך בחווה, אין עבר או עתיד, אין בטיח. כל הפירות שנאספו בפרדס נארזו ונשלחו לחו"ל תמורת מטבע קשה. כמה קשה וחסר-לב צריך להיות מטבע כזה? כמה קשה יכולה להיות ממשלה שאורזת הכל ושולחת? לדעתי היה פשוט יותר לארוז אותנו, הילדים, ולשלוח לאמריקה במקום להביא כסף מגרמניה ולהשלים עם עברה המטונף. כל מה שהממשלה הגרמנית ביקשה תמורת כספה, שהיהודים, ניצולי השואה, יאמרו שהגרמנים המכפרים בכספם נעשו טובים. בעתיד הם ילכו רחוק יותר ויבקשו, בעזרת עמותות שמבעירות א"ש (ג), להכפיש אותנו, להציג אותנו ככובשים, כרוצחי ילדים, להוריד אותנו על הברכיים - למקום השפל שהיו בו עד שהוכנעו ב-45.

כל אותו יום קפצתי על עצים נוגס מאגס לאגס. עזרתי גם לנילי ודליה למלא את המכסה שלהן. עם רדת הלילה יצאתי אחרון מהפרדס, יצאתי אחר. אני מסוגל להבין גם את בן-עזאי ובן-זומא שנתקעו בתוכו. קשה להתנתק מעצים נושאי פרי. מזל שהאדמה לא נענתה לציוויו של הבורא, סירבה להוציא מתוכה עצי פרי, אלא רק עצים נושאי פרי. תארו לעצמכם עולם שבו אוכלים את עצי הפרי. זה נראה כמו קניבליזם צמחוני... הבטן שלי צבתה והשתוללה. הקאתי על המגפיים שלי. לא היו מגפיים אחרים על הקרקע. זה נרשם כקרב אישי שלי בלבד. אני מסוגל להבין מדוע. אחרי הכל בן עזאי ובן זומא לא שרדו...

הייתי אמור לפגוש את דליה ונילי ליד הברוש של חדר האוכל, על הדשא. נילי לחשה לי, היא רוצה לספר לך על קירק דאגלס... אני מכיר אותו אישית מכמה סרטים שראיתי בבתי הקולנוע 'כרמל' ו'גנים'. אבל כשהגעתי לברוש הייתי נבול, שבור. הכל היה חשוך ודומם כי העולם הלך לישון לפני שלוש שעות. הסתובבתי קצת כמו לביא בסוגר. השם שלה היה דליה לוינבוק והיא הייתה בדרכה להפוך לכוכבת קולנוע בינלאומית... חבל. כלומר, חבל שלא נשארתי על העצים בפרדס עוד שעה-שעתים מכלה אגסים כתאוותי. מצד שני, האם אגע עוד פעם באגסים שלה?

(המשך יבוא)

מונחי יסוד לשימוש חוזר:
א . עש"ב - (ר"ת - עוז, שריד ביילין)
ב . סוציאל-בולשביזם - קומוניזם במציאות של צנע מתגבר והולך
ג . א"ש - (ר"ת - אידיוט שימושי)