להיסטוריה יש אירוניה משלה, וכל מי שציפה שהאסון ההמוני הבא יהיה מלחמה עם החיזבאללה, בוודאי הופתע – יחד עם מרבית אזרחי המדינה – מכך שהאסון ההמוני התורן היה דווקא מגיפת נגיף עולמית. ישנם ללא ספק הבדלים גדולים מאוד בין מגיפת נגיף לבין מתקפת טילים על העורף, אך יש ביניהם גם קווי דמיון מסוימים. אף על-פי שישראל עדיין נמצאת בעיצומה של המגיפה ואין לדעת מתי היא תחלוף (אם בכלל), הרי שניתן לדעתי כבר עתה להפיק כמה תובנות לגבי תרחישים אחרים של אסונות המוניים, במיוחד לגבי תרחיש של מתקפת טילים על העורף.

נמנה בתחילה את נקודות השוני שבין מגיפה ומתקפת טילים. ראשית, מגיפה פוגעת בנפש אך איננה פוגעת ברכוש, לעומת מתקפת טילים שפוגעת בשניהם. שנית, מגיפה מתפשטת ומתעצמת באמצעות הדבקה בין אנשים, ולכן האיום הוא פנימי, מכיוון שבשלבים הראשונים של המגיפה, כשעדיין אין דרך להבחין בנשאי הנגיף, כל אדם בקהילה הוא איום פוטנציאלי על כל אדם אחר. במתקפת טילים האיום הוא חיצוני והאויב הוא משותף לכל אדם ואדם בקהילה כולה. שלישית, מאז סוף המאה ה-19 הצליחה האנושות לשים קץ למגיפות רבות באמצעות תרופות וחיסונים, על כן סביר להניח שבסופו של דבר יושם סוף גם למגיפת נגיף הקורונה. מתקפות טילים, לעומת זאת, הן חלק מסכסוכים חמושים, וספק אם האנושות תצליח לשים אי-פעם סוף למלחמה. לצערנו, כנגד מלחמות ומתקפות טילים אין תרופה או חיסון שישימו להן סוף אחת ולתמיד.

השוני המהותי ביותר בין מגיפה ומתקפה על העורף הוא במישור ניהול המשבר. בעידן המודרני, האנושות מורגלת יותר למלחמות מאשר למגיפות. בכל מדינות העולם קיימים ארגונים מרכזיים לצורך ניהול מתוכלל של המשאבים במלחמה: קבינטים, משרדי ביטחון, מטות כלליים ועוד – אך לא קיימים ארגונים לניהול משאבים לאומי ומתואם של מאבק במגיפות. כפי שציין ניו-יורק טיימס במאמר שהתפרסם לאחרונה, "לארצות הברית אין פנטגון נגד נגיפים".

הבעיה היא מעבר לניהול המשאבים הרפואיים בלבד: גם שירות הבריאות הלאומי של בריטניה, שהוא אולי שירות הרפואה הציבורית הריכוזי ביותר בעולם המערבי, עוסק רק בניהול המשאבים הרפואיים ולא בהשלכות האחרות של המגיפה. כמו במלחמה, כך במגיפה: נדרשת התמודדות לא רק במישור הביצועי אלא גם במישורים נגזרים ומשיקים - כלכלה, יחסי חוץ ומדיניות פנים. לניהול מלחמה קיים קבינט שנועד לתכלל את המאמץ הלאומי. מול מגיפה לא היה קיים עד לאחרונה גוף שלטוני דומה ("קבינט הקורונה" שהוקם בממשלה הנוכחית הוא חידוש מעניין שעדיין לא הוכח).

במלחמה יש מטה כללי שמפעיל במרוכז את הכוחות הצבאיים ומשרד ביטחון שמפעיל במרוכז את המשאבים התעשייתיים. לניהול מגיפה אין גופים מקבילים. משרד הבריאות, בשונה ממשרד הביטחון, עוסק ברגולציה ולא בהפעלה ישירה של המשק הרפואי. ה"צבא" שנלחם ישירות במגיפה הוא קופות החולים – גופים אזרחיים שאין מעליהם "רמטכ"ל" ושאינם מחויבים במשמעת כמו גופים צבאיים. אין בדברים אלה רמז או המלצה לשנות את המצב הזה, אלא ציון העובדה בלבד.

מנגד, ישנם קווי דמיון בין האפקטים של מגיפה ותקיפת טילים. בראש ובראשונה, לשני סוגי האסונות הללו יש אופי של הטלת אימה וטרור על כלל האוכלוסייה. הנגיף, כמו הטיל, איננו מבחין בין אדם לאדם. אין איש יודע כמה ייפגעו, ואיש איננו בטוח שהוא עצמו ובני ביתו לא ייפגעו. במשל ערבי מצפון אפריקה מסופר, שלתושבי אחד הכפרים נודע כי מלאך המוות יבקר בעוד שבועיים את אחת המשפחות בכפר. משלחת שיצאה לחקור את העניין חזרה ודיווחה, כי עלה בידה לוודא שאומנם הוא יבקר בקרוב את אחד מבתי הכפר, אך לא עלה בידה לגלות מי זו המשפחה ש"תזכה" לביקור. התוצאה הייתה שכל תושבי הכפר ארזו את חפציהם ונמלטו ממנו. משל זה מבהיר את מהותו של המושג "טרור": הטלת אימה ללא הבחנה. מבחינת החרדה הציבורית, אין הבדל אם "מלאך המוות" לובש צורה של נגיף או של טיל.

מאפיין דמיון שני הוא הקושי להגן על האוכלוסייה. בעת שפרצו מגיפות הנגיפים החדשות של העשורים האחרונים – איידס, אבולה, שפעת העופות, סארס וכיום נגיף הקורונה – לא היו בנמצא תרופות או חיסונים אפקטיביים, ועד שתרופות או חיסונים כאלה נמצאו (אם אכן נמצאו) הייתה האוכלוסייה כולה נתונה בסכנה. בתרחיש של תקיפת טילים קיימת אומנם "תרופה" של מערכות הגנה בפני טילים, אך ההגנה איננה הרמטית ותמיד קיים סיכון לאבידות בנפש עקב "זליגה" של טילים ורקטות.

בשני התרחישים כאחד הדרך להקטין אבידות היא לפזר את האוכלוסייה ולמנוע התקהלויות של אנשים בבתי ספר, מפעלים, מרכזי קניות ומרכזי בידור (למעט התקבצות במרחבים מוגנים בתרחיש של תקיפת טילים). התוצאה הבלתי נמנעת בשני התרחישים היא ירידה בפעילות של המשק, פגיעה במטה לחמם של מפרנסים רבים ונזק קשה לכלכלה הלאומית. בשני המקרים, הצורך להגן על האוכלוסייה והצורך לשמר את הכלכלה עומדים לכאורה בסתירה זה לזה ובאים זה על חשבון זה – "משחק סכום אפס" קלאסי.

מאפיין דומה שלישי הוא חוסר הוודאות לגבי משך הזמן של המשבר. מתקפת טילים היא מהלך מלחמתי שיכול להיות גם חלק ממלחמה כוללת יותר. למלחמות אין מועד סיום קבוע מראש, ולאלה שנתונים בה אין דרך לדעת מתי תסתיים. בדומה, גם למגיפה של נגיף חדש אין מועד סיום שניתן לחזותו במידה כלשהי של ודאות, מכיוון שלא ניתן לדעת כמה זמן יימשך פיתוח תרופה או חיסון נגדו.

בשני התרחישים, המשבר מתנהל בתנאי אי-ודאות לגבי מהלכו, משכו והאמצעים שיש לנקוט כדי למזער אבדות ונזקים. ניסיון העבר – מתקפות טילים או מגיפות נגיף קודמות – רלוונטי בדרך כלל אבל לא באופן מלא, כי לכל משבר יש מאפיינים ייחודיים משלו, כמו זהות האויב וסוגי הטילים שבידיו בסיבוב הנוכחי, או זהות הנגיף והאפקטים שלו במגיפה הנוכחית. במגיפה כמו במלחמה, ניהול המשבר מחייב שני דברים: ראשית, ניהול ותכלול מרכזי של המשבר על-ידי הממשלה ומוסדותיה; ושנית, נכונות הציבור לשתף פעולה עם הממשלה ולשלם את המחיר האישי והכלכלי שהדבר מחייב. איכות הניהול המתכלל של הממשלה ומידת שיתוף הפעולה של הציבור, קובעים בסופו של דבר את מידת ההצלחה בניהול המשבר.

נראה לי שלמרות השונות בין שני התרחישים, קווי הדמיון המסוימים שביניהם מאפשרים להשליך מניהול משבר מגיפת נגיף הקורונה מאז שפרץ על יכולת המדינה והציבור לצלוח משברים באסונות המוניים אחרים, ובכלל זה מתקפת טילים על העורף.

כפי שצוין לעיל, הדרך היחידה להתמודד עם המגיפה בשלב זה, שבו עדיין אין חיסון או תרופה, היא למנוע התקהלויות כדי להקטין את קצב ההידבקות, ובכך לפגוע בפעילות במשק. דילמה זו עמדה ועומדת בפני כל ממשלות העולם. כל אחת מהן בחרה בתמהיל משלה בין תחלואה לכלכלה. סין, שהייתה ראשונה להיפגע, בחרה בהקטנת התחלואה על חשבון הכלכלה, והצליחה בכך מאוד. מדינות אחרות, כמו שוודיה או בריטניה (בשלבים הראשונים של המגיפה) תיעדפו את הכלכלה, ושילמו על כך במספר גבוה של חולים ונפטרים.

ממשלת ישראל בחרה תחילה באסטרטגיה של הקטנת התחלואה על חשבון הפעילות הכלכלית. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לקח על עצמו את תפקיד המסביר הלאומי, וקבע שהיעד הוא "לשמור על סבא וסבתא" ו"להשטיח" את עקומת קצב הגידול במספר החולים, כדי לאפשר למערכת הבריאות להכיל את המגיפה. במסגרת מדיניות זו הוטלו החל מתחילת מארס השנה גזרות בידוד מחמירות על הציבור ועל הפסקת מרבית הפעילות במשק, שהגיעו לשיאן בעוצר בית כמעט מוחלט בשני ימי חג הפסח ובל"ג בעומר, וכן עוצר חלקי בזמן רמדאן המוסלמי. הגזירות גרמו למשבר כלכלי ולאבטלה של כמיליון עובדים, אך הצליחו להקטין את קצב התחלואה עד לדיכוי כמעט מוחלט.

כחמישה שבועות לאחר מכן, באמצע חודש אפריל, החלה הממשלה להקל בגזירות ולאפשר פתיחה הדרגתית של המשק, בתחילה פתיחה מחדש של חנויות, וכחודש לאחר מכן – באמצע מאי – חזרה ללימודים בבתי הספר. באופן לא מוצהר, המדיניות של תיעדוף התחלואה הוחלפה בזו של תיעדוף הכלכלה. ההתאוששות הכלכלית החלקית הושגה במחיר של האצת התחלואה.

בשבועות הראשונים של המשבר ניכרה נכונות מצד הציבור לשתף פעולה, ולא נרשמו מחאות של ממש כנגד הפגיעה בחופש הפרט ובפרנסה האישית. אירעו פה ושם מקרים של התנגדות פעילה, כמו בחוגים חרדיים קיצוניים שסירבו להפסיק התקבצויות בבתי כנסת ולוויות, הפגנות קטנות של חוגי שמאל כנגד פגיעה בזכויות אדם וסרבנות של בליינים בחופי תל אביב להגבלת חופש הבילוי שלהם, אך רובו הגדול של הציבור שמר על גזירות הריחוק החברתי והעוצר על כל הקושי שבכך. נראה שהיו לכך שני גורמים: האחד – תחושת איום של ממש, בעיקר לאור הדיווחים הקשים על השתוללות המגיפה באיטליה ובספרד; והאחר – צעדי ההקלה הכלכליים שהממשלה נקטה, ועיקרם זניחת האיזון התקציבי ותמיכה כספית בעסקים ובמובטלים ככל שנדרש.

נראה שהשינוי בתיעדוף מתחלואה לכלכלה נבע מלחץ תקשורתי שאולי ניזון מלחץ ציבורי, יותר מאשר מניהול סיכונים מחושב. משרד הבריאות התנגד לקצב המהיר של ההקלות, ומבחינת קצב התחלואה – כנראה בצדק, אך ראש הממשלה פסק נגדו. הסיבה לשחיקה במוכנות הציבור (או במינוח אקדמי יותר "עמידות העורף") ראויה למחקר מעמיק.

כותב שורות אלו מתרשם מכך שהיא נבעה מדעיכה בתחושת האיום. עצם ההצלחה של מדיניות הבידוד החברתי, הירידה בתחלואה והמיעוט היחסי עד כה של מספר הנפטרים לעומת תחזיות קודרות של 10,000 קורבנות, יצרו הרגשה של "אזעקת שווא" ודרישה להחזיר את החיים לתקנם. ראש הממשלה לא עמד כנראה בלחץ הזה. עם זאת, ייתכן שהיו גורמים נוספים לשחיקה בעמידות העורף, ובהם השסע בחברה הישראלית שהביא ל"פוליטיזציה" של המשבר, ולטענה של מתנגדי ראש הממשלה, כי הוא מעצים את המשבר במתכוון לצרכיו הפוליטיים.

כך או כך, נראה שראש הממשלה היה קשוב יותר לשאיפת הציבור לחזור לנורמליות מאשר למומחי הבריאות שלו, מה שאולי ניכר מאיחוליו לציבור "לעשות חיים" ערב חג השבועות. התוצאות, לפי שעה, אינן מעודדות, בלשון המעטה. הדעה הרווחת בעת כתיבת שורות אלה היא, כי חזרה לגזירות הבידוד החברתי כפי שהיו בתחילת המשבר תיתקל בסרבנות מצד חלק ניכר מהציבור. אם כך, ייתכן מאוד שסבב שני של תחלואה יהיה חמור מקודמו.

מה ניתן להשליך עד כה ממשבר מגיפת הקורונה על משבר ביטחוני? כפי שציינתי לעיל, מידת ההצלחה של ניהול משבר תלויה הן בתפקוד הממשלה והן בנכונות הציבור לשאת בעול. באשר לתפקוד הממשלה יש להביא בחשבון את העובדה שבממשלת ישראל – כמו במרבית ממשלות העולם – אין "משרד ביטחון לבריאות הציבור". האפשרות של מגיפת נגיף בישראל עלתה לדיון בממשלתו של אריאל שרון עוד בשנת 2006, וכבר אז נקבע שהמשבר ינוהל על-ידי משרד הביטחון באמצעות פיקוד העורף, כאשר משרד הבריאות משמש כסמכות המקצועית מבחינה רפואית. במילים אחרות: הוחלט שלא להקים "משרד ביטחון לבריאות הציבור" בעל יכולות ביצוע עצמיות, אלא לנהל משברים רפואיים דרך סוכנויות ממשלתיות קיימות שיש להן יכולות ביצוע בעיתות חירום.

נתניהו בחר שלא לעשות כך ולנהל למעשה את המשבר הבריאותי הנוכחי באופן אישי, כשהוא נעזר לצורך עבודת המטה במועצה לביטחון לאומי. משרד הביטחון הופעל על ידו לא כגוף ניהול אלא כגוף ביצוע למשימות ספציפיות בלבד (כגון רכש וייצור מכונות הנשמה). מדוע לא פעלה הממשלה על-פי ההחלטה משנת 2006, והאם הדבר פגם באיכות ניהול המשבר? במבט לאחור, ייתכן שההחלטה משנת 2006 הייתה שגויה מלכתחילה, וכי משבר בריאותי בעוצמה כה מטלטלת שיכול בקלות לגלוש לאסון המוני, מחייב שהוא ינוהל על-ידי הסמכות הגבוהה ביותר במדינה – לאמור ראש הממשלה על משרדו. סביר עם זאת שהשאלה הזאת תשמש כר פורה לדיונים ומחקרים בעתיד.

מאידך-גיסא נראה, שבכל הנוגע לנכונות הציבור לשאת בעול – לאמר, "עמידות העורף" – ניתן ללמוד מתרחיש מגיפה לתרחיש מלחמה. הסוגיה של "עמידות העורף" במשבר לאומי נחקרת מזה שנים על-ידי מרכזי מחקר בעולם. בארץ מתנהל מחקר זה בעיקר על-ידי תא"ל (מיל.) ד"ר מאיר אלרן במכון למחקרי ביטחון לאומי. ממחקרים אלו אפשר להתרשם ש"כושר העמידות של העורף" נקבע בין השאר על-פי המאזן שבין תחושת האיום והערכת תוחלת הנזק מחד-גיסא, לבין המחיר שהציבור נדרש לשלם מאידך-גיסא בסבל אישי ובאובדן הכנסה. ככל שתחושת האיום חזקה יותר, כן גדלה נכונות הציבור לשאת בעול.

נראה שבשלבים הראשונים של המשבר הנוכחי הייתה תחושת האיום חזקה מספיק כדי לגרום לציבור להשלים עם הגזירות, וכי התרופפות התחושה הזו מעמידה כיום את המשך שיתוף הפעולה של הציבור בספק. מדוע דעכה תחושת האיום? סביר שאחד הגורמים המרכזיים לכך הוא המספר הקטן – יחסית – של נפגעים עד כה. תופעה דומה ניכרה גם במתקפות הטילים מעזה, החל מ"צוק איתן" דרך סבבי ההסלמה שלאחריו: הצלחת ההגנה האקטיבית בהקטנת הפגיעות בנפש גרעה מתחושת האיום ויצרה תחושה כוזבת של ביטחון. רבים בציבור הפרו את הוראות פיקוד העורף ויצאו מהמרחבים המוגנים כדי לפוש וכדי לראות את המחזות, וכתוצאה מכך נגרם מספר לא מבוטל של אבידות בנפש.

הלקח במקרה הנוכחי הוא שלהוראות שניתנות להגנת הציבור אין תוחלת, אלא אם הציבור משוכנע שהוא נמצא בסיכון. לשם כך נדרשת מערכת הסברה שנשענת על נתונים ברורים וטיעונים הגיוניים, דוגמת מערכת ההסברה המוצלחת שפעלה בזמן מלחמת המפרץ ב-1991 ביוזמתו של מי שהיה אז דובר צה"ל, נחמן שי.

ייתכן גם שחלק מהכרסום בתחושת האיום נובע לא רק מהפער בין התחזיות הקשות לבין המציאות, אלא גם מביקורת קשה של מומחים ומומחים מטעם עצמם על עוצמת האיום, כמו הטענה ש"קורונה זה שפעת עם יחסי ציבור", או הניתוח של הפרופסורים דורון לנצט ויצחק בן-ישראל (ynet 10.6.2020) לפיו הגידול במספר הנדבקים איננו משקף את המציאות, וכי רוב אלה שמוגדרים כ"נדבקים" אינם יכולים להדביק אחרים. אם מנהלי המשבר – ראש הממשלה, המל"ל ומשרד הבריאות – סבורים אחרת, הרי שקולם לא נשמע.

הציבור בישראל איננו נוטה לקבל משמעת, בלשון המעטה, אך מוכן להשתכנע. אם הממשלה סבורה שקיים איום משמעותי – בריאותי או ביטחוני – עליה לשכנע את הציבור בנימוקים לא פחות מפורטים מאלה של המבקרים, ובאמצעות דוברים בני סמכא לא פחותים מהמבקרים. מהמשבר הנוכחי ניתן ללמוד על החשיבות הקריטית של העברת המסרים מהממשלה, שמנהלת את המשבר, לציבור, שצריך לעמוד במשבר. לקח זה נכון במשבר בריאותי, ועל אחת כמה וכמה במשבר ביטחוני כמו התקפת טילים נרחבת על העורף.

למרות תחושת השאננות השוררת בציבור הרחב בשעה שדברים אלה נכתבים, המשבר הוא עדיין בעיצומו, ואין כל ודאות שהסכנה לאסון המוני חלפה. מוקדם עדיין להפיק לקחים מפורטים ברמת סמך גבוהה. הדברים שלמעלה הם כאמור התרשמות ראשונית בלבד, ויש להמתין להתפתחות המשבר הנוכחי ולקוות לסיומו המהיר.