כבוד יו"ר הכנסת, כנסת נכבדה, חבריי חברי הכנסת, אני, אימאן - בתם של אחמד, זיכרונו לברכה, ונג'דייה, שתיבדל לחיים ארוכים, אשר חינכו אותי על ערכים של אהבת האדם והאדמה, קדושת החיים, דבקות במטרה ואומץ לעמוד איתן בפני קשיים ולשנות מציאות שנדמה היה כי היא גזרת גורל שאין בלתה - עומדת היום בפניכם לשאת את דבריי.
כשמי אני - אני אישה מאמינה אמונה שלמה הן באל והן באדם. אני גאה בערכי האיסלאם שלי. אני פה כדי לנער את האבק ולהאיר עיני רבים לעקרונות האיסלאם הנאור ומקדש החיים, זה שצדק, שלום ושוויון הם נשמת אפו. באתי לתנועה האיסלאמית כשליחה של כל הנשים הדתיות, המאמינות ביכולתן לעשות שינוי, ולא פחות חשוב - בזכותן ליטול חלק בעשייתו.
החיג'אב הוא אכן סמל, הוא מצווה והוא קשר עם האל. באותה נשימה, החיג'אב איננו קשור כלל ליכולות שלנו, הנשים, למלא כל תפקיד משפיע וחשוב ככל שיהא.
חבריי המכובדים, ואם כבר חיג'אב, אני רוצה לומר לכם: להיות אישה דתייה עם חיג'אב זה אתגר לא פשוט בחוויה הישראלית. לעטות חיג'אב זה בעצם לשאת את כל הסמלים על הראש, על הכתפיים או בלב שלך, מבלי שתהיה לך כל אפשרות להימנע מעימות עם דעות קדומות. מהרגע שאת בוחרת ללכת עם חיג'אב, כל החבילה הסטריאוטיפית מתלווה אליו, החל בפנאטיות וקנאות, עובר לבורות ונחשלות, וכלה בדיכוי וחושך. ועם מה? עם כל החבילה הזאת יש להתמודד. מעל במה זו אני אבקש לנפץ את הסטריאוטיפים וללמד את כולנו לראות את האדם ולשפוט אותו על-פי פועלו בלבד.
אני ילידת היישוב עראבה בגליל. שם גדלתי. (אומרת בערבית:). זה המוצף בשנים האחרונות בדיוק כמו המציאות הישראלית המורכבת. ושם העברתי את שנותיי המוקדמות. מגיל צעיר ידעתי מי אני ומה ייעודי בחיים. בת חמש הייתי כשהתחלתי לעבד את האדמה ולהכיר את הגבולות, החסמים והאתגרים. כאשר בימי חום קודח נגמר גלון המים שהבאנו מהבית והצימאון גבר, לא היה מנוס אלא להזדחל מתחת לגדר ולהיכנס לתוך תעלת המוביל הארצי כדי להביא מים ולשתות. לא משנה שהמוביל הוקם על אדמותינו שלנו, ברגע שהן הופקעו, הופקע איתן גם הצורך וגם המענה. שם שאלתי את עצמי בפעם הראשונה את השאלות הקשות, בלי לדעת להמשיג אותן, אבל בתוכי ידעתי למה כל זה קורה ועל מה זה יושב.
גדלתי ואתגרי החיים רק הלכו וגברו. עם זאת, הם רק חישלו אותי ודרבנו אותי להמשיך בדרך. רציתי ללמוד משפטים כי האמנתי שבמשפט יש צדק. כשזה לא התאפשר, הלכתי לעבודה סוציאלית כדי להיות לידם, ואם צריך - לאחוז בידם של האנשים והנשים המוחלשות והמוחלשים, כדי לעזור להם להיות מודעים למציאות חייהם. שיפקחו עיניים ויסתכלו אל תוך עצמם, ויחפשו את הכוחות הטמונים בתוכם. ניסיתי ללמדם לגייס ולמקסם כוחות למען חיים טובים יותר בשבילם ובשביל יקיריהם.
אז למה בעצם אני כאן? אני כאן בשביל להילחם את המלחמה של אותם מוחלשות ומוחלשים, אותן נשים מודרות, אותם ילדים עניים ואותן נשים צעירות עם החיג'אב והאתגרים שלו. באתי לכאן כדי להשמיע את קולם ולפעול למענם של כל אלה. באתי לכאן כדי לקדם אג'נדה חברתית ערכית שאינה מבדילה בין דם לדם. אני והאחר כי אני הוא האחר, וכולנו ביחד.
את ידי אני מושיטה לכל מי שמוכן לפעול למען חברה נאורה יותר. חברה שוויונית יותר. חברה שמכבדת את כל בנותיה ובניה. חברה שמאמינה בטוב משותף. חברה צודקת יותר. ואם צדק - אזיי צדק, מטבעו, אינו יכול להסכין עם עוולות. הוא מזדעק למראיהן ומנסה להשילן מפניו. מי שחוש הצדק הוא מצפנו, אך טבעי כי יתנגד לעוולות. במציאות חיינו אין לך עוול חמור מהכיבוש. הוא אביהן מולידן של עוולות רבות נוספות, שגם הן, ברבות הימים, מולידות עוולות משלהן ומכלות כל חלקה טובה. מי שכהו עיניו מלראות את עוולות הכיבוש, סופו כי יקהו חושיו לנוכח עוולות רבות אחרות גם בקרבו. חברה כובשת היא חברה מפלה, היא חברה אלימה, והיא חברה ענייה. אעשה בכל מאודי כדי להיאבק בעוול הכבד והממושך הזה, שסופו להסתיים, ויפה שעה אחת קודם.
אני מושיטה ידי לכל מי שמאמין שאפשר לחיות כאן ביחד, בשלום, בביטחון, בשותפות ובסובלנות; לכל מי שמאמין בזכות להגדרה עצמית ולא רק לו עצמו. הפתרון שאני מאמינה בו הוא שתי מדינות ששוכנות בשלום אחת ליד השנייה, ושני עמים שחיים בשותפות ובסובלנות. לא נאיבית אני, ויודעת כי הדרך קשה, מאתגרת וכל כך ארוכה. מאבקו של העם הפלשתיני לחרות נמשך, והכיבוש נראה יציב מתמיד. השלום הצודק לא נראה באופק, לצערי.
גם בפנים המצב לא מזהיר. האפליה הממוסדת וארוכת השנים כלפי החברה הערבית אך מתעצמת ומכה שורשים. חוק הלאום הגזעני והמביש הוא אך אחד הפנים המכוערים שלה. האלימות בחברה הערבית בכלל וכלפי הנשים בפרט גואה. מדי יום אנו סופרים קורבנות נוספים. מעגל השכול והכאב מתרחב מדי יום. בעיות הדיור והתעסוקה מחמירות, והן מדירות שינה. עשרות אלפי בתים בחברה הערבית עומדים בפני סכנת הריסה בטענת היעדר רישוי. נתוני האבטלה בחברה בכלל, ובחברה הערבית בפרט, מרקיעים שחקים. אחוז הנשים הבלתי-מועסקות בחברה הערבית האמיר, ומגפת הקורונה אך הוסיפה שמן למדורה. חברים יקרים, להיות עני בישראל של היום זה קשה. להיות עני ערבי בישראל של היום זה קשה שבעתיים. להיות אישה ערבייה ענייה בישראל של היום, זה קושי כפול ומכופל. עם זאת, וכאישה מאמינה דווקא, יודעת אני כי המצב הנתון אינו גזרת גורל ואפעל ללא לאות ובשיתוף פעולה רחב ככל הניתן כדי לשנותו.
כמי שידעה לאורך החיים להתעקש על צדקת דרכה, כמי שמאמינה שבסופו של דבר הטוב תמיד ינצח ועשיית טוב תמיד תביא טוב, בטוחה אני כי נצליח להביא לשינוי המיוחל. (אומרת בערבית ומתרגמת:) כי אלוהים הוא טוב, וכל דבר בעיתו. ומשבאתי לכן כשליחת ציבור אעשה הכל כדי לייצג נאמנה. מתחייבת אני לפעול למען כל אותם מודרות ומודרים, מוחלשות ומוחלשים. מתחייבת אני לפעול למען כל אותם ילדים עניים. מתחייבת אני להשמיע את קולם ולהנכיח אותם בכל מרחב ובכל זמן. מתחייבת אני להילחם את מלחמתם לעתיד טוב יותר וצודק יותר. זו המלחמה היחידה שאני רוצה ליטול בה חלק.
לכל אלה שתמכו בי והאמינו בי ובדרכי, והם רבים מספור, ובראשם בן זוגי מוחמד ובני משפחתי שחאדה, רוז, אחמד וח'אלד; כמו חברים יקרים רבים שהיו לי למשענת ולמורי דרך, ובתוכם מנהיגים בביתי הפוליטי, שהאמינו כמוני ופעלו להגשמת החלום של המייסד המנוח שייח' עבדאללה נימר דרוויש, אני מודה, מכל ליבי מודה. מי ייתן ואוכל לגמול לכם, כולכם, אהבה ותמיכה. תודה.
