לפני 75 שנה חתמו בסן פרנסיסקו 50 מדינות על אמנת האו"ם. בכמה מובנים, הארגון עלה על הציפיות: הוא שרד, מספר חברותיו עלה ל-193, לא הייתה מלחמת עולם שלישית. אבל הארגון נאבק על מעמדו, כמו גם ארגון הסחר העולמי והאמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני – שניים מהמנגנונים העיקריים שהקים. המערכת שבמרכזה ארה"ב סובלת מבעיות פנימיות, מעליית כוחה של סין ובעיקר מההזנחה והאדישות מצידה של וושינגטון, טוען אקונומיסט.

אם ארה"ב נסוגה, אחרים חייבים להתקדם – מעצמות הביניים יפן וגרמניה והכוחות העולים כמו הודו ואינדונזיה, שכולן התרגלו לכך שארה"ב עושה את רוב העבודה. אם הן יהססו, עלול הארגון להתפרק – כמו הסיוט של חבר הלאומים בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. האו"ם ביורוקרטי ומסורבל. סוכנויות שלו הפכו לצבועות, כמו למשל הגינויים הבלתי-פוסקים של ישראל בידי מועצת זכויות האדם. במועצת הביטחון יש זכות וטו למעצמות העבר בריטניה וצרפת, אבל לא למעצמות ההווה כמו גרמניה, יפן, הודו וברזיל. עושה רושם שלא ניתן להכניס בו רפורמות.

עם זאת, ראוי להציל את הסדר הגלובלי. "האו"ם לא נוצר כדי להביא את האדם לגן עדן, אבל הוא מציל אותו מגיהנום", אמר אחד מהמזכ"לים הבולטים שלו, דאז המרשלד. באמצעות רבות מסוכנויותיו, האו"ם עושה בדיוק את זה. כוחותיו מגנים על 125 מיליון בני אדם בתקציב הגדול רק במעט מזה של משטרת ניו-יורק. הוא מספק סיוע מציל חיים ל-100 מיליון בני אדם נוספים. על כל מגרעותיו, הוא יחסר אם ייעלם – משום שאם מדינות ייעזבו לנפשן, הן ישקעו באנוכיות. ארגונים כמו האו"ם לא יכולים להבטיח את השלום, אבל הם מרחיקים את סכנת המלחמה. בלא מאמץ רב-לאומי, הבעיות הקיימות רק יחמירו; ראו למשל את הקורונה ושינויי האקלים.

אקונומיסט מדגיש, כי קל יותר לדבר על הגנת המערכת מפני הקמים עליה מאשר לעשות זאת בפועל. אחד האיומים המרכזיים הוא היחסים בין ארה"ב לסין; אחר הוא המשך היחס קל-הראש של ארה"ב כלפי הגופים הרב-לאומיים, במיוחד אם דונלד טראמפ ייבחר שוב וימשיך בדרכו הנוכחית. למרבה המזל, העולם טרם הגיע לנקודת האל-חזור. מעצמות הביניים צריכות ליטול אחריות על עצמן. צרפת וגרמניה יצרו מסגרת לשיתוף פעולה רב-לאומי, שמטרתה לכלול תשע דמוקרטיות גדולות שיחדיו אחראיות לשליש מהתוצר העולמי. למרות הדומיננטיות האמריקנית, אפשר לפעול גם בלי הבית הלבן – כמו למשל העיצומים על רוסיה שהנהיגה בריטניה אחרי חיסולו של הסוכן סרגיי סקריפל, אשר בסופו של דבר גם ארה"ב הצטרפה אליהם.

לעיתים אין לעולם ברירה אלא לפעול ללא ארה"ב, גם אם זו האפשרות הפחות-טובה. לאחר שטראמפ הוציא את ארה"ב משותפות הסחר הטרנס-פסיפית, יתר החברות המשיכו בלעדיה. מדינות יוצרות הסכמי סחר איזוריים ודו-מדינתיים כתחליף לארגון הסחר העולמי, כמו בין יפן לאיחוד האירופי ובין 28 מדינות באפריקה.

חשוב גם להגן על הסדר העולמי. השפעתה של סין גדלה עם תרומתה הכספית: היא מכסה כיום 12% מתקציב האו"ם לעומת 1% בלבד בשנת 2000. אנשיה עומדים בראש ארבע מבין 15 הגופים המקצועיים של האו"ם, בעוד ארה"ב עומדת בראש אחד בלבד. אם מדינות אחרות לא יפעלו, מזהיר אקונומיסט, המערכת תשקף את דעותיה המסוכנות של סין בנוגע לריבונות הלאומית ולמניעת התערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות, גם כאשר הללו פוגעות בזכויות האדם.

התפקיד של מעצמות הביניים איננו רק להחזיק בהגה עד שארה"ב תחזור למושב הנהג. למרות שרוב האמריקנים רוצים למלא תפקיד גלובלי גדול יותר, לא תהיה חזרה למצב של המלחמה הקרה בו ארה"ב ניהלה לבדה את ההצגה. ברק אובמה ביקש בזמנו ממדינות בעלות אורח חשיבה דומה לזה של ארצו, ליטול חלק בשמירה על ביטחון העולם. הן היססו. אסור להן לחזור על טעות זו, קובע אקונומיסט.