כשני מיליון חללים וחצי, אלפי פצועים ונכים (כולל אזרחים) ואלפי שבויי מלחמה גרמה מלחמת קוריאה, שנמשכה שלוש שנים, חודש ויומיים, מסוף יוני 1950. הישגיה, למרות כל המאמצים וכל התחבולות, נותר הגבול בין שתי הקוריאות על-כנו: קו הרוחב 38, שמחלק את חצי-האי לשניים, צפון קומוניסטי ודרום דמוקרטי לכאורה אז. בנוסף, זכו קוריאה הצפונית, קוריאה הדרומית וסין הלאומנית (אז - פורמוזה; כיום - טאיוואן) להכרה על-ידי המעצמה, שחסו בצלן.

מתחילת המלחמה הקרה (1948 ואולי אף קודם לכן) חיזקו סין וברית-המועצות את קוריאה הצפונית בנשק ובכסף, וארצות-הברית הזניחה את מחויבותה לקוריאה הדרומית, עד שנדמה היה, שהפקירה אותה לגורלה. קים איל סונג, שליט קוריאה הצפונית שאף לאחד את שתי הקוריאות תחת שלטונו באמצעות עדיפותה הצבאית של ארצו. למרות התנגדותו העקרונית לפלישת הצפון לדרום, אישר יוֹסיפּ סטאלין, שליט ברית-המועצות, באפריל 1950 את פלישת הצפון, אם סין תתמוך בצעד הזה, וקים איל סונג קיבל את תמיכת הסינים בפלישה.

מתקפת-פתע (1)

השכם בבוקר 25 ביוני 1950 פתחו הצפוניים במתקפת-פתע, וכבשו כמעט את כל הדרום, כולל את סיאול הבירה, כשצבא הדרום התמוטט בפניהם. לארצות-הברית היו בקוריאה שתי דיוויזיות, שלא הצליחו לעצור את השיטפון מהצפון. גנרל דאגלס מקארתור, המושל האמריקני של יפן, מונה למפקד זירת קוריאה. במקביל, התערבה מועצת הביטחון של האו"ם, שגייסה כוחות צבא מכמה מדינות לכוח בינלאומי, שיגן על קוריאה הדרומית, בפיקודו של גנרל מקארתור. ארמיה 8, בפיקודו של גנרל ווֹלטון ה' ווֹקֶר האמריקני התרכזה במתחם פּוּסאן המבוצר בקוריאה הדרומית הדרומית, שכלל נמל, שאליו הגיעו התגבורות הזרות. כיוון שארמיה 8 לא הייתה מסוגלת לצאת ממתחם פוסאן להתקפת-נגד, הגה מקארתור מהלך מפתיע, ששינה את פני המלחמה.

למרות הביקורת של מומחים צבאיים, בחר מקארתור לבצע החפה - נחיתה - באינשון (בקרבת הבירה סיאול), כדי לאגף את כוחות הצפון, וביצעהּ בחמישה-עשר בספטמבר באמצעות קורפוס 10 האמריקני, שכלל נחתים ואנשי צבא. עם הצלחת מבצע ההחפה, יצא כוח אמריקני ממתחם פוסאן, וצבא הצפון נלכד בתנועת המלקחיים של שני הכוחות, ותוך כמה ימים שוחררה סיאול, בירת הדרום, וכוחות או"ם הגיעו לקו הרוחב 38.

ניצחון

בתחילה רצו כוחות או"ם, ובראשם ארצות-הברית, להחזיר את המצב לקדמותו, ולהדוף את חיילי הצפון אל מעבר לקו הרוחב 38. לאחר מתקפת אינשון, אישרה מפקדת כוחות או"ם לכוחות הדרום לחצות את קו הרוחב 38 צפונה. גם בוושינגטון החל רעיון הכניסה לקוריאה הצפונית לצבור תאוצה. ממשל הנשיא הארי טרומן (הדמוקרטי) ספג ביקורת רבה על אובדן סין, כשנה קודם לכן, שסימן בעיני הרפובליקנים את היד החלשה של הממשל בעצירת התפשטות הקומוניזם. לכן, ראה הנשיא טרומן את הניצחון בקוריאה כחשוב ביותר, וסבר, שהניצחון יחזק את התמיכה בו ובמפלגתו.

חיילי או"ם חדרו עמוק לקוריאה הצפונית מתחילת חודש נובמבר 1950 - עוד לפני שקיבל מקארתור אישור לצעד הזה מהנשיא - ואיימו על סין, שהנהר יאלוּ הנו גבולה עם קוריאה. בתגובה, הזהירה סין, כי תשתמש בכוח על-מנת לעצור את כוחות האו"ם, והחלו היתקלויות עם כוחות סיניים (וכמובן, המודיעין האמריקני לא זיהה אותם כסיניים). גנרל מקארתור קיבל את הסכמת הממשל האמריקני להפצצות אסטרטגיות על שדות-תעופה ועל תחנות-כוח בסין. אך הממשל נתקל בהתנגדות ממשלות, ששלחו יחידות לכוח או"ם, והתוכנית נפסלה.

כוחות או"ם הגיעו לעמק הנהר יאלו, והוצע לעוצרם שם, כדי שלא יגיעו לנהר עצמו. מקארתור התנגד לגישה זו, כיוון שרצה להכריע את צבא קוריאה הצפונית לחלוטין, והתעלם מאזהרות סיניות, מתפיסת שבויים סיניים ומהתקרבות החורף.

מתקפת-פתע (2)

ב-24 בנובמבר החלו יחידות קדמיות של ארמיה 8 לרדת לכיוון עמק יאלו, למרות שמקארתור ידע, שמאה אלף חיילי או"ם לא יספיקו לתפוס את קו החזית לרוחבה של קוריאה הצפונית. ב-26 בנובמבר פתחו הסינים בהתקפת-פתע עם מאות אלפי חיילים. ארמיה 8 נסוגה תוך אבידות רבות. קורפוס 10, שכותר למעשה, הצליח בקושי רב להתפנות אל חוף הים, וחייליו פונו משם בספינות.

המתקפה הסינית שינתה את תוכניות מקארתור, והוא תכנן נסיגה כוללת למתחם פוסאן. המתקפה הסינית המוצלחת עוררה הרבה מאוד קולות בארצות-הברית, כולל בממשל טרומן, שהמתינו להזדמנות להכות בגנרל היהיר. במהלך נסיגת כוחות או"ם, נהרג גנרל ווקר, מפקד ארמיה 8. גנרל מתיו רידג'וויי, מחליפוֹ, ייצב את הקו, כבש מחדש את סיאול, והדף מתקפה סינית בערב ראש השנה 1951.

בעקבות הצלחות רידג'וויי, הציע מקארתור להפציץ גשרים על נהר יאלו, להרוס את כל התשתית במנצ'וריה הדרומית, ולשפוך חומר רדיואקטיווי באזור נהר יאלו. כך, לטענתו, תושג הצלחה כבירה כיוון שהכוחות הסיניים (כ-484 אלף איש) יכותרו, לא יוכלו לסגת, ואספקתם תכלה במהירות, עד לתבוסה בלתי-נמנעת. וושינגטון דחתה את הצעתו בתקיפות, ובאפריל 1951 הדיח הנשיא טרומן את גנרל מקארתור, ומינה במקומו את גנרל רידג'וויי.

הפסקת-אש

בשנתיים הבאות לחמו הצדדים מלחמת התשה סביב קו הרוחב 38, ובמקביל התנהלו שיחות על הפסקת-אש. עד שהתכנסו השיחות, התכתשו הצדדים על מקומות ישיבתם בחדר הישיבות. אחרי המלחמה גילה חוקר אמריקני, כי להתעקשות הצפון על מקומות ישיבה מסוימים הייתה סיבה תרבותית: בקוריאה יושב בצד הזה המנצח.

סלע המחלוקת העיקרי בהן היה האם להניח לכל פדוי-שבי לבחור לאיזו מדינה ישוב עם שחרורו. לבסוף ניצחו האמריקנים, ולשבויים ניתנה הזכות לבחור. הרבה מאוד סינים וצפון קוריאנים בחרו להישאר בדרום.

בינתיים נערכו בחירות לנשיאות, וגנרל דווייט ד' אייזנהואר נבחר לנשיא ארצות-הברית. ממשל אייזנהואר חתר להסכם להפסקת-אש, והוא נחתם בכפר פאן מוּן ג'וֹם, שנמצא ממש על קו הרוחב 38, בסוף יולי 1953. להלכה, שתי הקוריאות נמצאות עדיין במלחמה ביניהן, כיוון שלא נחתם הסכם להפסקתה. מאז בוצר מאוד האזור המפורז, שמפריד בין שתי המדינות, ומדי פעם פורצות בו תקריות אש.

יחסי חברה-צבא

מלחמת קוריאה הייתה המלחמה הבין-גושית הראשונה מאז תחילת המלחמה הקרה, ונחשבת למלחמה המוגבלת הראשונה. כלומר, כוח או"ם, שהיה ברובו אמריקני, פעל בהתאם להנחיות מדיניות, שנבעו מצרכים פוליטיים של הנשיא טרומן.

מול הנשיא עמד גנרל מקארתור, בן 70 - גנרל (שענד חמישה כוכבי גנרל) רב-יוקרה, שהיה רמטכ"ל הצבא האמריקני בשנות השלושים ומפקד זירת האוקיינוס השקט, שהכניע את יפן במלחמת העולם השנייה. מקארתור היה מושל יפן כשנקרא לעמוד בראש החזית הקוריאנית. הוא היה מהבודדים בפנטגון, במחלקת המדינה ובכוחות המזוינים האמריקניים, שדגלו בגישה "אסיה תחילה", שהייתה מין פשרה בגישה הבדלנית המסורתית האמריקנית.

לעומתו, הנשיא היה איש חלש, שנקלע לתפקידו עקב פטירת פרנקלין דילאנו רוזוולט, קודמו, לפני כניעת יפן. לכן, הוא סמך על צוותו, על מחלקת המדינה ועל משרד ההגנה (שהוקם רק אחרי מלחמת העולם השנייה), ופעל אתם בשיטה "אחד בעד כולם וכולם בעד אחד". אך הבית הלבן, הפנטגון ומחלקת המדינה לא יכלו להתמודד עם הגנרל הכריזמטי, שזכה ליוקרה אדירה לאחר שהגה את ההחפה באינשון, וביצעה ללא-דופי.

ההבדל בין שני האישים ניכר בוועידתם באי ו̤ייק, בחמישה-עשר באוקטובר 1950. הנשיא (שהוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים האמריקניים - CIC) נאלץ לטוס לאי נידח באוקיינוס השקט, כיוון שהגנרל טען, שאינו יכול להיעדר ממפקדתו ומזירת הלחימה, ולטוס לוושינגטון. כך, הפגין מקארתור את יחסו אל מפקדו-נשיאו ואת עליונותו עליו. באי וייק קיבל טרומן את כל דרישות מקארתור, ולא דיווחו לו, כי כוחות או"ם כבר החלו להתקדם לעבר הנהר יאלו.

כשהחלו ההתכתשויות עם הסינים, ובעיקר, לאחר מתקפתם, דעכה יוקרת מקארתור, והנשיא ובכירי ממשלו אזרו יחד כוח לנסות לרסן את הגנרל. בשלב מסוים, הוא נמאס עליהם, והגנרל שמע בחדשות, כי הודח מתפקידו. מקארתור טס לוושינגטון, וקיווה לארגן שם מספיק תומכים פוליטיים (כלומר, רפובליקנים בבית-הנבחרים ובסנאט), שיכפו על טרומן הדמוקרט לשנות את החלטתו. העימות הגיע עד חקירה קשה בסנאט, שבה חשפו שני הצדדים את קלון זולתם. בסיומה לא הוחזר מקארתור לפיקוד, ולא הצליח לקבל את מועמדות הרפובליקנים לנשיאות. הם בחרו בגנרל אייזנהואר, מתחרהו ממלחמת העולם השנייה.

הדחת מקארתור מוזכרת כאירוע רב-משמעות ביחסי חברה-צבא, אך אני חולק על כך. לדעתי, זו הייתה יריית הסיום ביחסים קשים בין נשיא חלש ושבוי בידי יועציו לבין גנרל מנוסה ורב-יוקרה. (יחסיהם עברו טלטלות רבות), שבהן הנשיא היה נחות מהגנרל, מסוף מלחמת העולם השנייה ועד להדחת מקארתור. מקארתור שקע לפרישה מכובדת, ובתחילת שנות השישים ניסה להניא את הנשיא ג'ון אף קנדי מלהסתבך בויטנאם. קנדי הצעיר, השחצן ורב-היוקרה הקשיב לגנרל הישיש, אך לא שעה לעצתו.

חידושים

החידוש הבולט במלחמה קוריאה היה הלוחמה האווירית, שבה לחם חיל-האוויר האמריקני בחיל-האוויר של קוריאה הצפונית, בחיל-האוויר הסיני ובחיל-האוויר הסובייטי. במלחמה האווירית בקוריאה הוכיח מטוס הסילון את עליונותו על מטוס הבוכנה. בנוסף, דחפה המלחמה את חיל-הים האמריקני לשלב נושאות-מטוסים כבדות בסדר כוחותיו, כדי שיוכלו לסייע אווירית לכוחות יבשה.

שני היסודות הללו הופגנו בעוצמה רבה במלחמה הבין-גושית הבאה - מלחמת ויטנאם. המלחמה פרצה כשצבא ארצות-הברית טרם התאושש מהשינויים הרבים, שעברו עליו עם תום מלחמת העולם. בקוריאה התברר, כי הח"ר האמריקני מהצבא ומהנחתים אינו כשיר לקרב, ונזקק לסיוע של כוחות אחרים בכוחות או"ם, ובעיקר הטורקים.

השבויים הסיניים

כ-150 אלף קוריאנים ויותר מ-21 אלפי סינים נפלו בשבי כוחות או"ם, וגורלם מעניין במיוחד. כיוון שארצות-הברית הכירה בעיקרון "חזרה וולנטרית למולדת", הפך הנושא לסלע מחלוקת רגיש ביותר בשיחות על הפסקת-האש בפאן מוּן ג'וֹם. באחרונה פרסם דיוויד צ'ֶנג צ'אנג מאוניברסיטת הונג קונג את מחקרו בעניין השבויים הסיניים בספר, The Hijacked War. צ'אנג חושף בספרו את יחידת סיור 8340 האמריקנית, ששירתו בה שבויים סיניים נבחרים, שפעלו מעבר לקווי האויב להשיג מודיעין, אך עיקר ספרו עוסק בסוגיית השבויים הסיניים.

מרבית השבויים הסיניים סירבו לחזור למולדתם, והעדיפו לחזור לפורמוזה. הוויכוחים בין השבויים הסיניים הגיעו לידי אלימות במחנות השבויים, והאמריקים נותרו פעורי-פה מול האלימות - עוד תוצאה של עיוורונם התרבותי כלפי ארצות המזרח. בעידן המלחמה הקרה, שעימתה בין המשטרים הקומוניסטיים לבין הדמוקרטיות המערביות, שימש הסירוב לחזור לסין נשק בתעמולה ובלוחמה הפסיכולוגית האמריקניות נגד הגוש המזרחי. עיוורון תרבותי, רשלנות ויהירות אמריקניים הכשילו את השימוש בנשק הזה, ועניין המסרבים לשוב לסין שקע לתהום הנשייה - סוג של אמנזיה קיבוצית, המשותפת לשני הגושים גם יחד, שהעדיפו לשכוח את מוראות מלחמת קוריאה.

הוויכוחים סביב החזרת השבויים עיכבו את השיחות להפסקת-אש, והאריכו מאוד את המלחמה. וושינגטון העדיפה בתחילה להמעיט במספר המסרבים לשוב לסין, והתייחסה בזלזול לתופעה, כדי לקדם את השיחות עם קוריאה הצפונית. היא זגזגה בין העמדות, עד שלבסוף החליטה על קו נוקשה, שאכן האריך את המלחמה בשנתיים, ועלה בחיי אלפי לוחמים משני הצדדים.

כשליש בלבד מהשבויים הסיניים בחרו לשוב למולדתם, והשאר העדיפו לצאת לפורמוזה, שהייתה המרוויחה העיקרית מהקיפאון. למרות שארצות-הברית דרשה מצ'אנג קאי שק, מנהיגה, לא להתערב במלחמה.

צ'אנג מאשים את הנשיא טרומן ואת דין אצ'יסון, מזכיר המדינה שלו, בניהול מדיניות כושלת, שנשענה על מידע לקוי, בעניין החזרת השבויים הסיניים, והייתה אטומה כלפי התרבות המקומית והתרבות הסינית. "טרומן חסר סקרנות אינטלקטואלית", הוא כתב, "וחיבב פשטנות מוסרית. אלו, בנוסף לנטייתו להתרפס בפני עוזריו ובמיוחד בפני אצ'יסון, הוליכו אותו לאמץ מדיניות מוסרנית, שלא היה יכול לבטלה. באותו הזמן כבר הבינו בכירים במשרד ההגנה ובמחלקת המדינה את מורכבות הבעיה ואת חשיבותה, אך היה מאוחר מדי לשנות את המדיניות".

למחקרו חיפש צ'אנג בארכיונים יומנים, מכתבים וזיכרונות של פדויי-שבי סיניים, של חוקרי שבויים ושל מפקדים בכוחות או"ם, מסמכי מודיעין, מסמכים דיפלומטיים ומסמכים צבאיים. בנוסף, ראיין 84 פדויי-שבי, מפקדים וחוקרי שבויים. מעניין לציין, כי הצלב האדום נעדר לחלוטין ממחקרו של צ'אנג; וזה אינו מפתיע.

העניין הישראלי

כמו במלחמת האזרחים בספרד, גויס כל המערך הקומוניסטי בעולם לתמוך בקוריאה הצפונית ובסין. כך, התגייסה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) לתעמולה הקומוניסטית למען העניין הקומוניסטי במלחמה. "קול העם", בטאונה העברי, ו"אלאיתיחאד", בטאונה הערבי, סיפרו באמצע מארס 1953 על תוכנית של ממשלת ישראל.

לשלוח כוח צבאי ישראלי לכוחות או"ם בקוריאה. בעקבות זאת, הורה שר הפנים לסגור את שני העיתונים לכמה ימים. הידיעות בשני העיתונים הקומוניסטיים התבססו על ידיעה כוזבת, שפורסמה בהארץ בראשית מארס 1953, אך את הארץ לא סגרו.

"קול העם" ו"אלאיתיחאד" עתרו לבג"ץ נגד הצו לסגירתם (בג"ץ 73/53), ועתירתם התקבלה. פסק-הדין של השופט שמעון אגרנט בעניינם הפך לתקדים חשוב במשפט החוקתי בישראל, כיוון שקבע את גבולות חופש הביטוי במדינה. אגרנט קבע את "מבחן הוודאות הקרובה" כדרך לאזן בין חופש הביטוי לאינטרסים אחרים. כלומר, "כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר". פסק-דינו הנו המסמך הראשון של מוסד שלטוני במדינת ישראל, שמכריז עליה כמדינה דמוקרטית.

עשרות שנים אחר כך, כתב אלוף מיל' עוזי נרקיס בספרו האוטוביוגרפי, "חייל של ירושלים" (משרד הביטחון, 1991), כי אכן הוקם בצה"ל כוח, שהתאמן בפיקודו של חיים בר-לב, כדי שיצטרף לכוחות או"ם בקוריאה.

בנוסף, הקימה ארצות-הברית מנחת למפציציה בשדות, צפונית לרעננה, כנראה, בסוף 1949 תחילת 1950, כדי שיוכלו להגיע לשדות הנפט הסובייטיים בקווקז. המנחת הוקם, כנראה, בניגוד לעמדת ממשלת ישראל בלחץ משותף של ארצות-הברית ושל ברית נאט"ו.

סיפא

חלפו שבעים שנה, וצוותים של הפנטגון עדיין מחפשים בקוריאה הצפונית שרידי נעדרים אמריקניים, כדי להשיבם לקבורה בארצות-הברית - למרות ההרעה ביחסים בין שתי המדינות.

כ-5,300 חיילים אמריקניים נהרגו על אדמת קוריאה הצפונית, בעיקר, בנסיגה האמריקנית מול המתקפה הסינית. שם גם ספגו האמריקנים שיעור גבוה של נעדרים. יותר מ-7,800 חיילים אמריקנים - אוויראים, נחתים ואנשי צבא - עדיין נעדרים ממלחמת קוריאה, ומרבית הוריהם, אחיהם ורעיותיהם כבר לא אתנו, כמו רוב הלוחמים במלחמה. את הבשורות, שנמצאו שרידיהם (אחרי לקיחת דגימות דנ"א מקרוביהם, והשוואתן לדגימות מהשרידים), אם יהיו, יקבלו שאיריהם: ילדיהם, אחייניהם. בני-דודיהם ונכדיהם, שגדלו בצל האובדן. את מחפשי השרידים מנחה העובדה, שהשעון מתקתק, והזמן אוזל. ילדי הנעדרים כיום בשנות השישים-שבעים לחייהם.

מעל החיפושים ניצב סימן שאלה גדול - מה תעשה קוריאה הצפונית? בעקבות ההסכמה בין הנשיא דונלד טראמפ והנשיא קים גונג-און, הרשתה פיונג-יאנג בשנת 2018 להחזיר לארצות-הברית 78 ארונות עם שרידי נעדרים, שנשלחו לתהליך ארוך של זיהוי. מאמינים, כי יש בארונות שרידים של כמאה חיילים אמריקניים. האם טוב-לבה יימשך, או ייפול קרבן לגחמות ביחסים בין שתי המדינות?