ברבים מהדיונים הפוליטיים-ציבוריים העכשוויים, חזקה עלינו שנמצא גם את שאלת ההסתה בין קבוצות יריבות - מהות, עוצמה, יוזמה מטרות והשלכות. מכאן מתבקשת בראש וראשונה השאלה מיהם המסיתים, וכיצד הם מבקשים להשפיע על השיח וכיצד הם משפיעים בפועל? האם מסיתים הם תמיד ודווקא האנשים המבקרים אישי ציבור - שופטים, פוליטיקאים, סלבריטאים, אנשי רוח או ידועים אחרים, שנמנים בשכיחות גבוהה ובאופן שיטתי כמעט על קבוצות אופוזיציה לממשל, או שהמבוקרים דווקא ראויים לביקורת המוטחת בהם? אין ספק שהקבוצות המסיתות כביכול, מתנגדות לדברי "קורבנות" ההסתה ונאבקות בהן - זו הפוליטיקה של הדמוקרטיה. אולם מאבק זה איננו נוח ואינו רצוי למבוקרים, ועל-כן תדיר מואשמים על ידם המבקרים בכך שהם מסיתים;
זהו ניסיון ברור להקצין את המאבק עד שיראה כסתימת פיות ואז יהפוך ל"מגננה" מוצדקת. ייתכן ש"הקורבנות" אינם כל-כך תמימים כשהם מזהים את מבקריהם - במיוחד אם הביקורת נוקבת וכואבת - כמסיתים בעם?! (מי שמשתמשים לעיתים מזומנות בהסתה בלתי לגיטימית כדרך התמודדות). בדיון על מערכת המשפט הישראלית והתאמתה לייעודה, ככל שהתחמם השיח הציבורי, הפכה גם שאלת ההסתה לשאלה חמה - שמוקדה הוא:
האומנם נתונה מערכת המשפט בצבת הסתה של מתנגדיה או מבקריה הקשים, או דווקא בקליפת "איתרוג" שממנה היא נהנית כבר זמן רב, וקיום קליפת מגן זו הוא אחת מהסיבות המרכזיות לביקורת, אם לא העיקרית? לטעמי, המסיתים האמיתיים הם אלה שנמנים על הקבוצה המתייגת - זו שמנסה לצבוע מתנגדים בצבעי זיהוי "אימתניים", כדרך להימנע מדיון ענייני, ולהסיט את השיח מהעיקר לעבר הפיקנטי או הסימבולי. מה, למשל, עשויה להיות מטרת התיוג השלילי של אוהדי השופטת ענת ברון את מבקריה ואת מי שכביכול איימו על חייה? האם כל איום הוא איום אמיתי, או שתאורו ככזה כדאי למאוימים, והופך אותם ממואשמים למאשימים?
כמי שאיננו חלק מהמילייה המוכר של מערכות המשפט או התקשורת, פניתי כאזרח מהשורה, לעיין באחד המקורות המופקדים על שמירת הדמוקרטיה וחשיפת האמת - מעריב, מיום 15.6.2020, עמ' 2. מצאתי בו שתי כתבות רלוונטיות המשתרעות יחד על שני עמודים. האחת, פרי עטו של הכתב הבכיר בן כספית שכותרתה: "אני? מה פתאום?", והשנייה, שחתומים עליה חכמון, ברסקי ובנדר, וכותרתה: "תוצאה של הסתה" (סערת האיום על השופטת. הכוונה לענת ברון - ר. ל.). באותו עמוד מצאתי גם טור מצטנע, שחתום עליו קלמן ליבסקינד. תפקידו של טור זה, ככל שניתן להעריך לפי מספר המילים, ההבלטה, המיקום, סוג הדפוס ועוד, הוא לצאת ידי חובת "האיזון העיתונאי הקדוש" - עלה תאנה למסר האמיתי של העיתון, שכותרתו: "ניסיון השתקה".
מתיאור הדברים עד כה, ניתן להסיק אנה מועדות פני העיתון ומה המסר הראשי שביקש לשדר לקוראיו -
האיום על השופטת הוא תוצאה של הסתה - ניסיון הפחדה למטרת השתקה. קל, פשוט, ברור, מזהה במפורש את הבעיה ומצביע עליה. באותה נשימה עצמה, וגם משלם מס שפתיים למתנגדי עמדתו הפוליטית - אידיאולוגית, באמצעות הטור של ליבסקינד.
טיפול העיתון בנושא האיומים ברשתות התקשורת הציבוריות, (לפחות במקרה בוחן זה) חלקי וצבוע. בעניין זה צודק ליבסקינד - הטיפול מגמתי לא רק ולא בעיקר לשם מניעת שימוש בשפה בוטה בשיח הציבורי, אלא בעיקר על-מנת להשחיר את המבקרים, ובעצם לנסות לסתום פיות תוך הסתרת כוונתו האמיתית. כאשר אתה קובע שאיום הוא תולדה של הסתה (גם מבלי לנמק או להוכיח זאת), אתה מצביע בבת אחת על שתי מטרות שיש לזרז ולהחמיר את הטיפול בהן - ביקורת, שמכונה כאן הסתה; ואיום שהוא התפתחות חמורה יותר, אבל מזוהה כתולדה מובהקת של ההסתה; הכל נקבע, והרשות אינה נתונה - העיתון או כתביו קבעו כבר מראש עבור הקורא את הסיבה והתוצאה.
טיפול עיתונאי זה מייצג בעיני התייחסות צבועה ואופיינית של מרבית התקשורת לתפקיד שהיא ממלאת בשיח הציבורי - הפצת מידע שגוי או מעוות, ופרשנות מגמתית שקרית למידע שהוא בוחר להפיץ, כאילו רק הממצא העיתונאי מייצג את האמת בסיפור המעשה המדווח. כאשר עיתון שוגה בהבנת המציאות הוא פוגע במקצוע ובציבור כאחד; כאשר הוא מסלף את המציאות במכוון, משקף הוא בעיה חמורה הרבה יותר - רמה עיתונאית ירודה, או "זנות" עיתונאית.
בעבר, כאשר בית המשפט נהנה ממעמד מכובד ומרמת אמון גבוהה מצד הציבור, היו הביקורות נגד שופטים מעטות, נדירות ומרוסנות. הסתה - ביקורת בוטה ודרישה לנקיטת אמצעים - נחשבה כמעשה שלא ייעשה וגררה ביקורת ציבורית נרחבת ונוקבת כמעט כהצעה "לסתום פיות בדרכים לא דמוקרטיות". יחס הציבור למערכת המשפט היה של "כבדהו וחשדהו - הכבוד והאמון תחילה - ולא חשדהו וכבדהו, משמע: יש לו, לשופט, כנראה, אג'נדה. פגיעה כזו ברמת האמון, לא תשתנה ללא רוויזיה משמעותית במערכת המשפט.
על-רקע שחיקת מעמדו ודימויו של בית המשפט בעיני הציבור, או חלקים נרחבים ממנו, אי-אפשר לסתום פיות בדרך דמוקרטית, משום שהשיח הציבורי ביסודו נגוע בחוסר- אמת ("פייק ניוז"), וכל קבוצה ראשית במיפלוג הקיים, רואה ביריבתה את המועמדת המובהקת לשיפוט מחמיר, ובה בעת אינה מאמינה שיש מי שיכול להוציא זאת לפועל. עכשיו, גם בית המשפט נחשד ב'אינטרסים' פוליטיים משלו, ובמצב זה מובילה הדרך כמעט באופן אינסטינקטיבי לעבר הפחדה, השחרה וביזוי שיטתי באמצעות התיוג -"הסתה".
1 בית המשפט ממשיך להצהיר את הצהרות האי-תלות שלו, אולם אלה נופלות כבר על אוזניים ערלות.
הבעיה העמוקה איננה הסתה אמיתית או מדומה, או נורמה של שיח ציבורי ראוי או בלתי-ראוי. שום בית משפט הנוהג "כהיכל שן של עדת מורמים מעם", שאינה חיה בתוך עמה ואינה קשובה לרוחות המנשבות בו, לא יוכל לשרוד לאורך זמן, אם יפעל באופן שיטתי בניגוד לרצון הציבור שהעניק לו את מעמדו, סמכויותיו ותוקפו המוסרי. (הציבור שומר לקיים סמכויות אלה, כל עוד בית המשפט ראוי לכך, בעיני רוב הציבור.)
בקיטוב מתמיד נגד מרבית הציבור, ובדמוקרטיה אמיתית - שמנוהלת ע"י העם ולמען העם, אין לבית המשפט סיכוי לשמור על מעמדו הבכיר והמיוחד. אנו יכולים להתווכח עד בוֹש על השאלה מה תפקידו של בית משפט ומהיכן הוא שואב את כוחותיו ומעמדו, אך האמת היא אחת ואחת בלבד:
מקור כוחו וסמכותו הוא הריבון; ותפקידו הוא לשרת את הריבון ולא בלתו. כוחו ומעמדו יעמדו לו כל עוד הוא מודע למקור כוחו ומבצע את תפקידו. בית המשפט הישראלי, במיוחד בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, שכח כבר מזמן אמיתות אלו, וביקש להנחיל לציבור אמיתות אחרות בשמם של עקרונות שאינם מקובלים על רוב הציבור. לכן, מעמדו בנסיגה, כוחו המוסרי בדעיכה וסיכוייו לשמור על הקיים בצלילה.
2 לציבור כיחידים אין "מעמד" בפני בג"ץ, ומאידך-גיסא יש מעמד "לקבוצות אליטה נבחרות דוגמת "האגודה לאיכות השלטון" ודומיה.
3 מזה זמן-מה, דומה שמקרים מסוג זה אינם "תאונת עבודה", אלא שיטה. האגודות הללו באות לשרת, בין היתר, מטרה של הבאת נושאים לפני בית המשפט (שאינו מחליט על דעת עצמו במה ידון), וכך לאפשר לו לפסוק בהם בעיתוי וברוח המתאימים לצרכי היוזמים שבית המשפט מגבה אותם. הציבור איננו טיפש ובסופו של יום מבין היטב מי מוליך אותו שולל מדוע וכיצד.
4 למעשה, הביקורות הציבוריות הנוקבות כלפי מערכת המשפט אינן הסתה, חרף דברי המלעיזים, אלא ביטוי של תסכול וחוסר אמון במערכת המשפטית. העובדה שממשלת החירום ראתה כאחד מתפקידיה החיוניים את הבטחת מעמדם של מוסדות מערכת המשפט הקיימים והבלתי אהודים על רבים, מסבירה את התגברות הסלידה ואת העמקת התסכול.
אף אחד אינו הופך את עובדי מערכת המשפט לבוגדים בפועל.
אולם, כאשר פעולותיה נוגדות את רצון רוב הציבור (היהודי, לפחות) מעשים הנחשבים בעיניו כבגידה בעיקר, נחשבים הם ככאלה גם כאשר הם מקבלים חיזוק ותמיכה ממערכת המשפט הישראלית. לפיכך, מוטב היה שמערכת המשפט הישראלית תשקול את מעשיה לפי מידת השירות שלהם לציבור הרחב ולא למיעוט אליטיסטי, לבית המשפט הבינלאומי, לידידים בע"מ באירופה או לאויביה בכל מקום, אשר עוינים את המטרות הלאומיות שהגדירו מי שמוסמכים לכך: הממשלה והכנסת.
בחיים הציבוריים הדמוקרטיים, איומים אינם "הליך" עובר לסוחר, אבל מעט מדי גורמים משתתפים באופן פעיל בחיים אלה, ובמקום דיונים ציבוריים במסגרות המתאימות לכך (מפלגות, חוגי חשיבה, אקדמיה שאיננה מכורה לאג'נדות או השקפות "מתקדמות" בעולם האקדמי אך רחוקות שנות אור מרצון הציבור, כנסת, ממשלה ועוד) מנסים חוגי מיעוט להכריע בוויכוח הפוליטי באמצעות בית המשפט או אנרכיה ברחוב.
5 לי אין ספק שהדרך הנוכחית - מבחני כוח חוזרים ונשנים בדרכים מגוונות, יצירתיות אבל שליליות במהותן - אינה מובילה להבנה ולהסדרים רציונליים מתוך הסכמה ופשרה הדדית. אנו נתונים עדיין בעיבורו של מאבק שליטה על ההגמוניה במדינה, כאשר הזרם שחושש מהפסד השפעתו בשל היחלשותו הפוליטית, מחפש דרכים להציל את מעמדו או לדחות את הקץ, בשיטות בלתי לגיטימיות מבחינה דמוקרטית.
דרך זו מוליכה לעימות בין עמדות מתנגשות שתוצאתו הבלתי-נמנעת היא ניצחון הריבון. 
