לפרוץ את גבולות החומר

התנאי שהוצב לאמנים היה להגיש עבודות שבבסיסן המתח בין שני קטבים: עבר ועתיד, מסורתי וחדשני, אמנותי ופונקציונלי וכו'. 250 עבודות נבחרו מתוך 3000 הצעות.

חומרים שונים "מתחפשים" לחומרים אחרים. הכל אפשרי כדי לשרת את הדימוי והאג'נדה שהאמן מחפש. כך, כד מבד מתחפש לכד מחימר, ניילון פשוט נראה כמו זכוכית יקרה בעיצוב של פרחי פעמונים, חפצים שנמצאו (objets trouves) אורגנו מחדש ליצירה מורכבת. יש גם שילוב של חומרים בסיסיים (חימר, חרסינה, בד, עץ) עם מדיה חדשנית יותר, כמו וידאו, שהופכים יחד למיצג אור קולי בתנועה. התכנים מגוונים: שמירה על הטבע, על הסביבה, קיימות, מגדר, מחאה הומניטרית, יהודים וערבים. אכן, לאמנים יש אג'נדה מעבר למורכבות החומר והעיצוב. לדברי ד"ר דבי הרשמן, אוצרת התערוכה וסמנכ"לית המוזאון, הפרויקט "מחבר את כל התחומים ופורץ את גבולות החומר".

האופנוע המוזהב של בוריס שפייזמן בפתח התערוכה מושך מייד תשומת לב. האופנוע הקלסי, כמו ה'הרלי דווידסון', הוא סמל הגבריות. אך כאן, הוא רך ונשי ועשוי מחומר שביר, זכוכית, וצבעו הזהוב מסמל, כמובן, עושר, יוקרה. דיכוטומיות כזו תלווה את הצופה במגוון עבודות בתערוכה. האופנוע מורכב מכ-200 חלקים שנופחו בעבודת יד, ובנייתו ארכה שנתיים. זו עבודה בסדרה של עבודות המאתגרות תפקידים מגדריים סטריאוטיפיים.

השטיח, סמל לחמימות הבית, הוא מופע חיצוני אצל מעיין שחר, המורכב מאבני טופ שנוצרו מלבה ומאבני חצץ, כולם בצבעים טבעיים, שנאספו בגינות ובצידי הדרך ונשזרו יחד בדוגמת שטיח בית. היוצרת מבקשת להציג כך את "המתח בין השוליים למרכז ובין טבע ראשוני לתרבות", לשלב בין תרבות השוליים וה"מיין סטרים".

שטיח זה מתכתב עם שטיח קיר מולו, של אודליה אלחנני. זהו גובלן ענק שתמונתו מורכבת מציור "המלקטות" (1857) של מילה וכובסת הודית קשת יום, מתוך התייחסות לקהילות המוחלשות בחברה לאורך ההיסטוריה.

למגוון השטיחים מצטרף עוד מין שטיח קיר של טל אמיתי לביא, המורכב מאלפי עיגולי ואקום מפלסטיק הנדבקים למשטח, צבועים באקריליק ומציגים נוף אירופי של עצי אורן והרים. זהו שילוב של "גבוה/נמוך": החומרים "ירודים", פלסטיק נדבק, הנוף בנלי, אבל הקישור הוא לאחת האסכולות האמנותיות המוערכות במאה ה-19, ה'פואנטליזם', ציור המורכב כולו מנקודות.

דרקון האש האדום כתום, העשוי מגיזרי זכוכית, מושך גם הוא תשומת לב רבה. בסידרה "מיתולוגיות מודרניות" האמנית מיכל צייזלר-שני מגחכת על המאמינים שהשינויים בכדור-הארץ נובעים מסיבות מיסטיות מיסתוריות, כמו הדרקון הנושף אש בכדור-הארץ. אנחנו, הצופים הנאורים, יודעים, כמובן, מה גורם להתחממות הגלובלית, אך לא עושים די...

מולו מתנוססת טלית לבנה עשויה שק של מלט, והיא מאתגרת את הצופה באשר למיקומה בתערוכה. האמן קרא לה "טלית שכולה", ומרפרר למצווה ביהדות על לבישת "טלית שכולה תכלת". אלא שכאן זו "טלית שכולה", טלית ששכלה את לובשיה, עובדי הבניין הערבים. זוהי התרסה נגד היהודי המעסיק את הערבים ומתעלם מסכנות העבודה האורבות להם באתרי הבנייה.

יחסים בחברה הערבית משתקפים גם בעבודת הווידאו של מורג'אן אבו דיבה, המציגה אישה ערביה גורפת את מי הים בעבודה סיזיפית חסרת משמעות לכאורה, שכן המים יחזרו ויעלו על החוף. כך גם עבודת האישה הערבייה אינה מוערכת ומאמציה לשווא.

אספקט אחר בחברה הערבית מוצג בעבודתה של חנאן אבו חוסיין: נעליים עשויות חימר ובטון זרוקות בשטח. בסמליות ישירה ובוטה הם מייצגים, לדבריה, את האלימות נגד נשים בחברה הערבית.

אמירה על תרבות הצריכה ושינויים בקונספט התרבותי ישראלי משתקפת גם בעבודתה של כוכבית בן עזרא גולדנברג "הבית של תנובה". קופסאות הקוטג' הידועות של תנובה הן אולי אייקון ישראלי, אבל כבר מזמן אינן "הבית של המדינה", כפי שאומרת הפרסומת שלהם.

"קבוע משתנה" הוא מיצג מעניין ודינמי של רבקה לוי המשלב חומר קבוע של חוטים, רקמה, אריגה, כאשר עליו מוקרן וידאו דינמי המשנה את פני החומר. כך חותרת האמנית תחת המוסכמות של "מלאכת יד" קונבנציונלית קבועה ויוצרת מבע חדשני ומרתק.

ניצול בעלי חיים לתועלת האדם מתבטא בעבודתה של אולה ברנר העוסקת בסוגיות אתיות הקשורות לניסויים בבעלי חיים. הארנב משמש לעיתים קרובות לניסויים במוצרים קוסמטיים. הארנבים כאן עשויים מחומר מתפורר ומצבעים דהויים, תלוי בטמפרטורה ובמשך שהותם בתנור. המסר הוא ביקורת על הנזק הנגרם לטבע ולחי על-ידי תעשיית היופי.

כאמור, הקונספט "נמוך/גבוה" מופיע במספר עבודות בתערוכה, גם בביתן הזכוכית. שם לא נרתעו מלהכניס בקבוקי פלסטיק תעשייתיים מגושמים של חומר מבשם ורוד בתוך ויטרינה של כלי זכוכית איסלמים עדינים ושבירים. יחי הניגוד! אבל הבה נקווה שהבקבוקים היקרים והנדירים שהם מימצאים ארכיאולוגים עתיקים לא יזוקו על-ידי חומרי התעשיה המסוכנים, שהוצבו כאן רק מתוך היומרה להנכיח קונספט מסוים.

ורה וולשטיין משתמשת גם היא במוצרים "ירודים" לעבודה אמנותית מעניינת שמרפררת לתרבות הצריכה שלנו: פקקים של בקבוקי פלסטיק כחולים ואדומים שזורים בחוטי מתכת, מהם היא יוצרת רשת ציבעונית מפתיעה.

במרכז אדם ועמלו מוצגת יצירה פנטסטית ומעוררת השראה של נורות דולקות על מצע קש, הנראות כביצים ענקיות. זוהי "מדורת השבט" של מרתה ריינר. עבודות מעניינות נוספות מתכתבות עם המוצגים המקוריים הקבועים בביתנים.

לסיכום: תערוכות יצירתית, דינמית ומעניינות ביותר. שאפו לאוצרים ולאמנים!