כל חיינו הצעירים לעגנו לאנציקלופדיה הסובייטית. שם, כאשר השלטון מאס במישהו או במשהו - קרעו את הדף ומחקו את הערך, או שינו את הביוגרפיה של הקורבן. המערב הדמוקרטי מתחיל לצעוד בכיוון הזה.
לפני כמה ימים השליכו תושבי בריסטול בבריטניה למימי הנמל את פסלו של אדוארד קולסון שהיה נערץ עליהם. הפסל הוצב שם ב-1895. הוא זכה לכבוד רב בזכות נדיבותו ותמיכתו בכל מפעל ראוי בעירו. אבל עתה, בלחץ ההפגנות שהחריפו את המתח הבינגזעי, החליטו להסירו מפני שעשה את כספו בסחר בעבדים.
במקום אחר החרימו את הסרט הקלאסי "חלף עם הרוח" מפני שהביא סיפור אהבים רומנטי אוהד למדינות הדרום, שבמלחמת האזרחים בארצות הברית נאבקו לקיים את סחר העבדים והאפרטהייד.
אני סבור כי זו טעות שאינה ראויה לדמוקרטיות נאורות. ברור שסחר עבדים ומלחמת הדרום האמריקני באברהם לינקולן היו מעשים מעוררי קבס הראויים לכל גינוי, אבל הם היו. באותה עת אפילו היו לגיטימיים.
עצימת עיניים היא סוג של מעשה בולשביקי. הנכון הוא לא להסתיר את המעשה הטוב שבא רכוב על גבי הרוע אלא להשאיר לו מקום, ולהתמודד עימו לבל יחזור.
חופש דיבור
לכך יש להוסיף את הדיקטטורה הליברלית של ה"ניו-יורק טיימס". בעמוד הדעות בעריכת ג'יימס בנט פורסם מאמר אחד בעד דונלד טראמפ פרי עטו של הסנטור תום קוטון (לדעתי תמיכתו בהצעת הנשיא להכניס צבא לערים האמריקניות שגויה ביותר, אבל יש לכאורה חופש דיבור בעיתון).
האפרו-אמריקנים והליברלים כפו על הבעלים לפטר את בנט. הם נענו. כל המעשים האלה מגיעים מאותו מקום, מחוסר הסבלנות וחוסר הפתיחות המתגלה אצל המוחים בצדק נגד טראמפ ומה שהוא מייצג.
המורשת היהודית - זו שקדמה לאגף החשוך שבה - נהגה אחרת. לפני כמה ימים ראיינתי באתר "אנו מהבית" של אורלי וגיא את הרב בני לאו וטענתי באוזניו כי התנ"ך הוא בעצם ספר הספרים של האופוזיציה. הוא נגד השלטון העריץ והכושל של מלכי יהודה. הוא בעיקר נגד השחיתות והשוחד ובצע הכסף של השלטון ורמיסת שלטון החוק. אקטואלי.
התנ"ך לא הסתיר. במפעלו של לאו "929" כתבתי הערות לפרק בו דוד הצטרף למחנה הפלשתים וכמעט יצא עימם להילחם בישראל, ועורכי התנ"ך לא מחקו אירוע כה מביך של "נעים זמירות ישראל". גם לא את מוצאה של רות המואביה שממנה נולדה מלכות בית דוד ולא את פרשת בת שבע. לא צריך לשלול ממי שחטא את הישגיו לטובת הציבור והאומה, ולא למחוק ולעצום עין נוכח משגיו.
מבחינה זו ההחלטה להשאיר את דיוקנו של משה קצב בשדירת נשיאי המדינה במשכן ושל אהוד אולמרט על קיר ראשי הממשלה בכנסת היא הכרעה בוגרת ונכונה. מצד אחד לא צריך לנקום עד אין סוף, ומצד אחר - חשוב לא פחות - אין לעצום עין.
ב"חלף עם הרוח" ובבריסטול וב"ניו-יורק טיימס" של ימינו ובעוד מקומות כאלה ברחבי העולם הנסער שוגים המפגינים והשלטונות כשהורסים את העבר כאילו לא התרחש. קיים גם חשש שמכת הנגד לא תאחר לבוא.
