ראשי מדינות ומפקדי הצבאות מגוננים על המערכת הביטחונית בכל האמצעים, ומשתדלים לבטל כל איום פנימי על שרידותה. יש ניגודים בין כמה מאמצעי התגוננות אלה ובין מגמת שרידותן של המדינות שהמערכות האלה אמורות לשרת. הניגודים האלה הופכים את שתי המערכות האלה ליריבוֹת ומסכנים אחת את רעותה. ראשי המדינות ומפקדי הצבאות התנהגו לאורך כל ההיסטוריה, וגם בימינו אלה, כאילו חשיפת כל העוּבדות הקשורות במערכות ביטחוניות עלולה לאיים על שׂרידותן ועל השׂרידות של המדינות. הם לא יכלו לנהוג אחרת מפני שהאיום העיקרי הוא כאמור פנימי – גם במדינה וגם בצבא – אך בכך הם גורמים להם להתאבד.

מנקודת מבטם של ראשי המדינות ומפקדי הצבאות כל אדם הוא אויב פוטנציאלי, בוגד פוטנציאלי, מרגל פוטנציאלי ואיש גַיִס חמישי פוטנציאלי. לכן כללי הונאת האויב חלים על כל אדם, וכלל ברזל של כל מערכת ביטחון הוא: מוטב שכל אחד יידע כמה שפּחות, שמא ייפול בשבי ויספר לאויב, או ידליף לאויב הפנימי – עיתונאי למשל. מציאות זאת מעודדת קונספירציות שבהן משדרים לציבור תכלית אחת ופועלים להשגת תכלית אחרת ולעתים הפוכה כמו במקרה של מבצע "קדש" ב-1956 בין ישראל צרפת ואנגליה; וכמו במקרה של מלחמת יום הכיפורים בין שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר, שר הביטחון הישראלי משה דיין ונשיא מצרים אנואר סאדאת. ב-1939 הייתה קונספירציה בין שליט ברית המועצות יוסיף סטלין ובין ראש ממשלת גרמניה הנאצית אדולף היטלר לחלק את פולין בין מדינותיהם. קונספירציה זאת חוללה את מלחמת העולם השנייה ואת השואה.

לראשי המדינות ומערכות הביטחון יש אינטרס חזק להסתיר את הקונספירציה לא רק לפני מעשה אלא גם לאחריו כדי לשמור על אמינותם ולא להצטייר כנוכלים, בייחוד במשטרים דמוקרטיים שבהם הם תלויים בכלל האזרחים, במערכות הבחירות. לכן הם מעודדים את אמצעי התקשורת לבקר את הטיעונים על קיום קונספירציות כהזויים, כפי שנהג לדוגמה אבירם ברקאי בספרו שדחה מכל וכול את ההשערה על אפשרות קונספירציה במלחמת יום הכיפורים.¹

במסגרות אינטלקטואליות, לעומת זאת, מקובל – אף שלא תמיד מקויָם – להרבות דעת. מגמה זאת לא תמיד מקוימת כי גם בהן ובקרב חבריהן פועל עקרון השׂרידוּת. במערכות ביטחון, גילוי או חידוש דרמטי כמו אמצעִי לחימה חדש או שיטות לחימה חדשות, מוסתר מעין כל ומוגן מפני "גורמים לא מוסמכים", שהם רוב תושבי המדינה. במערכות אינטלקטואליות, גילוי מדעי דרמטי מתפרסם מיד בכתב-עת גלוי ואחר כך באמצעי התקשורת הפופולריים וכל אחד יכול ללמוד את פרטיו, לנסות להפריכם או לאמצם. ראשי מערכות הביטחון תובעים מונופול על כל הידע הביטחוני כדי להסתירו מעיני הציבור, לרבות מחבריהם להנהגה ולפיקוד, שכמה מהם יריבים שלהם ומאיימים על האינטרסים האישיים שלהם בכוח או בפועל.

בייחוד עיתונאים וחוקרי מלחמות מוגדרים כאויבים. בי לדוגמה הם רואים אויב מסוכן ופעלו בכל האמצעים לנטרל אותי בעשרות שנות פעילותי המחקרית: החרמה, השמצה, ונִסיון חיסול אחד לפחות. זה הטעם שרוב מוחלט של חוקרי המלחמות והעיתונאים הצבאיים, או מתקרנפים ומשרתים את המערכת או פורשים לעיסוקים אחרים. התוצאה: מועטה מאוד החשיבה החופשית והביקורתית על נושאי ביטחון גם בחברות הדמוקרטיות, שלא לדבר על החברות הטוטליטריות. בלי חשיבה כזאת המערכות מתנַוונות וקורסות. זה אחד הגורמים שעליהם כתבה ההיסטוריונית היהודייה-אמריקנית ברברה טוכמן את ספרהּ "מצעד האיוולת".²

בעקבות האִמרה המפורסמת של תומס הובס³ "אדם לאדם זאב", נוכל לומר ש"אדם לאדם אויב". בניגוד להובס אשר טען כי המדינה האבסולוטית עשויה להגן על בני האדם מפני סכנת השיבה למצבם הטבעי, מצב של זאבים בג'ונגל, אני סבור שהמדינה ומערכת הביטחון שלה הביאו לעולם ג'ונגל מסוכן יותר מזה הטבעי שעלול לגרום לקץ החיים עלי אדמות.⁴ הן הפכו את החרדות והתופעות הפתולוגיות לנורמה חברתית, שעל-פיה אפשר להסביר את תופעות הצבא והמלחמה בפרט, ואת תופעת החיים החברתיים בכלל.

הדורות שאחרי הובס נוכחו לדעת, שהמשטר האבסולוטי-טוטליטרי הוא לא רק הרע שבמשטרים לפי נקודת-ראות הומניסטית, אלא שהוא גם פחות יעיל מהמשטר הדמוקרטי-ליברלי, מפני שהוא היררכי קיצוני ומפני ששליטיו רואים בכל אדם לא רק אויב פוטנציאלי אלא גם אויב, פשוטו כמשמעו, ובבני עמם הם רואים אנשים שמסַכְּנים את שׂרידות משטרם ואת חייהם יותר מהאויבים החיצוניים. כך היה בברית המועצות כאשר יוסיף סטלין חתם ברית עם אדולף היטלר ובו-זמנית רצח רבים מבני עמו לרבות עשרות אלפי קצינים שחסרו לו לאחר שגרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות בהפתעה ב"מבצע ברברוסה", שנתיים אחרי חתימה הברית. לפיכך אין במשטרים הטוטליטריים מידע אמין בנושאים מדיניים וביטחוניים, אין תקשורת אינטליגנטית בין שווים, ורמת התִחכום המדיני בהן נמוכה מאוד. במדינות דמוקרטיות וליברליות ההיררכיה מוגבלת. לכן יש בהן יותר מידע ויותר שִוויון וגם יותר מעורבות של אזרחים בקידום מטרות המדינה.

בעשורים האחרונים הציגה סין מודל חדש של טוטליטריזם פוליטי משולב בליברליות כלכלית. מודל זה הפך את סין למעצמת-על עם פוטנציאל לגבור אף על ארצות הברית גם בתחום הכלכלי וגם ביכולת הצבאית. מודל זה מתאים לפילוסופיה הפוליטית שניסח הפילוסוף היווני אפלטון בסיפור הדיאלוגי "אפוליטיאה" (המדינה) לפני אלפיים וארבע מאות שנה, המבוסס על שלטון של מלך פילוסוף. בסין המודל התממש במאה השלוש-עשרה, בימי הביניים המאוחרים באירופה, בשלטונו של ג'ינגיס חאן שהקים מעצמת-על הגדולה בשטחהּ בהיסטוריה. אבל גורלה של האימפריה המונגולית מלמד שתְלוּת במנהיג גאון (פילוסוף) מבטיח חיים קצרים למדינה.

"אדם לאדם אויב" היא בעיה קיומית, יום-יומית, של השליטים הטוטליטריים. הרי רשימה קטנה: שליט ליבריה סמואל דוֹ היה רב-סמל במשמר הנשיא עד שפרץ בשנת 1980 לחדר השינה של הנשיא ורצח אותו. לאחר מכן הוא בעצמו נרצח. שליט אתיופיה הקולונל מנגיסטו היילה מריאם רצח, כנראה במו ידיו, את הקיסר היילה סלאסי ב-1975 ואחר כך שני ראשי ממשלות כדי להגיע לשלטון. שליט גאנה ג'רי רולינגס הוציא להורג שלושה נשיאים לפני שהדיח את הרביעי.

בהקדמה למחקרו על מלחמת העולם השנייה כתב הגנרל הבריטי ג'ון פולר, שכל הדוחות הרשמיים של ממשלת ברית המועצות וראשי צבאהּ על הקרבות והמערכות הם דלי מידע ורוויים במעללי גבורה, ונראה שהם נכתבו למען אנשים בעלי אינטליגנציה של ילדים בני עשר.⁵

בימי מלחמת המפרץ כתב הפובליציסט הישראלי אולק נצר: "מערכת הערכים המקובלת נזקקת להעלמה לטשטוש של האמת העובדתית על המלחמה". לדעת נצר, זה לא רק שקר, אלא גם טמטום.⁶

בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה שעברה צומצמו המחקר והפיתוח הביטחוניים ברשות לפיתוח אמצעי לחימה בישראל (רפאל) בגלל קשיים כספיים ופוטרו עובדים רבים. בין המפוטרים היו חוקרים מעולים. עד 1991 היה רפאל אחד הגופים הסודיים בישראל, רחוק מעיני הציבור ואמצעי-התקשורת, אבל במאי 1991 הכריז מנכ"ל רפאל, האלוף בדימוס משה פלד: "יש להביא לחשיפת כמה מאמצעי הלחימה הסודיים שפותחו בישראל, כדי להשיג מקורות למימון פיתוח אמצעים חדישים יותר לקראת המלחמה הבאה... לאחר מלחמה מותר לגלות את הסודות של היום, אבל יש להכין מערכות שיהיו הפתעה למלחמה הבאה. מדינת ישראל צריכה להיות יותר אמיצה, כדי להכין מהפך או שינוי בשדה הקרב בעתיד". אילו היו ראשי רפאל פועלים לפי היגיון זה אולי היו מונעים את משבר המחקר הביטחוני בישראל אז. פלד הציע לבטל חלק מתרבות ההסתרה במערכת הביטחון, לא מפני שהבין את ליקוייה של תרבות זו אלא מפני שהאִיוּם על שׂרידות רפאל נעשה מוחשי. עד אז ייצג פלד בנאמנות את עקרון הסודיות של רפאל⁷.
__________________

בשבוע הבא: האויב יודע יותר סודות ביטחוניים של ישראל מתושבי מדינת ישראל עצמם
• התקרנפות האוניברסיטאות ומפקדי צה"ל הבכירים
• מלחמה קיימת תמיד בכל מגזר
• חשיפה מונעת קריסה
• הכישלון האמריקני בעירק
• את ישראל מנהלים גנרלים
• דובר צה"ל מפזר דיסאינפורמהביטחון מעלו בתפקידם
• התנגשות בין ערך הרֵעוּת לערך אמירת האמת
• מצעד האיוולת בהיסטוריהציה
• ביקורת מבקרת המדינה על יחידת דובר צה"ל
• ראשי הממשלות ושרי

1. אבירם ברקאי, "מעשה שלא היה: קונספירציית מלחמת יום הכיפורים", הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2017. ברקאי דחה בעיקר את טיעונַיי בנושא זה שהתפרסמו במחקרי "השערת הקונספירציה" בספר "ניצחון בסבירות נמוכה", הוצאת שרידות 2019. השוואה ביקורתית בין שני ספרים אלה מלמדת על הרמה הנמוכה ועל הכוונות של אבירם ברקאי ושל מי שהשפיעו עליו.
2. ברברה טוכמן, "מצעד האיוולת" (1984), (דוגמאות היסטוריות למדינאות אווילית), תרגם יוסף אשכול, ספריית מעריב, 1986.
3. פילוסוף אנגלי מהמאה ה-17.
4. בשנת 1994 פרסמתי את ספרִי "קץ החיים" בהוצאת שרידות, שעסק בנושא זה.
5. The Second World War, 1939-1945: A strategical and tactical history (1948).
6. נצר, "הטמטום כנכס אסטרטגי", "דבר", 3 במארס 1991.
7. "דבר", 13 במאי 1991.