שלוש התמונות שבראש המאמר צולמו בתל אביב (יום א', 28.6.20) קצת לפני ששר הבריאות, יולי אדלשטיין, חשף את המלצות משרדו למאבק בקורונה. משום מה, ההמלצות הללו לא כללו טיפול בהפקרות במסעדות, בעומסים באוטובוסים או במבלים בשמש הקיצית. ממש לא. משרד הבריאות חוזר לפתרון הקל ביותר: לסגור את בתי הכנסת.

לכאורה, יש סיבות טובות לדאגה מפני התפשטות הקורונה בבתי הכנסת. אלו הם מקומות סגורים, בהם אנשים מבלים ברציפות שעתיים ושלוש. בגל הראשון היו לא מעט מוקדי הדבקה בבתי כנסת ובמוסדות דת, בשל אי-הפנמה של ההוראות ואף זלזול בהן. אז אם אנחנו נמצאים בפתחו של גל שני - מתבקש לגדוע אותו בעודו באיבו, כולל ואולי אף בעיקר בבתי הכנסת.

אלא שאם לנקוט במילה שלא מתאימה לבית כנסת, זהו בולשיט גמור. איש לא הראה בשבועות האחרונים אפילו מוקד התפרצות אחד שניתן לייחס לבית כנסת כלשהו. ראינו בתי אבות ובתי ספר, אך לא בתי כנסת. וממה שאני רואה, בבתי הכנסת מקפידים יותר מאשר בכל מקום אחר. יש מסיכות, יש ריחוק, נמנעים מאירועים ממושכים, מתרחקים בעת הקריאה בתורה.

מוקדי התחלואה ניכרים לעין כל. החופים הומים אדם, בלי רבע מסיכה ובלי חצי מטר של ריחוק. מסעדות עמוסות בסועדים, בשולחנות צמודים וכמובן שאי אפשר לאכול בפנים מכוסים. כיכר דיזנגוף מלאה ב"מזדנגפים", הצמודים זה לזה בפיסות הדשא המעטות. האוטובוסים דחוסים, ולנהגים אין שום סמכות לכפות ריחוק ומסיכות. מאות אוהדי כדורגל מצטופפים סביב אצטדיון בלומפילד, והמשטרה מסתפקת בחלוקת דוחות. אלפים מציינים את שבוע הגאווה, והשוטרים מאבטחים אותם. כל זה בסדר, עם כל זה אין בעיה. איפה הבעיה? בבתי הכנסת!

היחס אל בתי הכנסת היה ונותר גורף. בעוד קניונים וחנויות יכולים לקלוט אנשים בהתאם לשטחם, בבתי הכנסת המגבלה היא רוחבית: 19 איש וזהו. וממש לא משנה אם זה שטיבל קטן בבני ברק או בית הכנסת הגדול בירושלים. בעוד הפגנות יכולות להתקיים כתף אל כתף, בבתי הכנסת דורשים לפחות שני מושבים בין אדם לאדם. בעוד חדרי כושר - מקומות סגורים גם הם - יכולים לפעול בפיקוח עצמי, את המתפללים שולחים אל החום והלחות של הקיץ הישראלי. בגל הקודם חשבתי לתלות על בית הכנסת שלנו שלט "חדר כושר" כדי שנוכל לחזור פנימה; עכשיו אולי אנחנו צריכים ללכת להתפלל בשפת הים.

בכלל לא משנה שגם שר הבריאות הקודם וגם שר הבריאות הנוכחי הם שומרי מצוות. שניהם פוליטיקאים ויודעים היטב מה רוצים הצעקנים בתקשורת וברחובות, שבתי הכנסת הם לצנינים בעיניהם ושחיי הדת הם קוצים בצידיהם: הם ששים על ההזדמנות למרר את חייו של הציבור שומר המצוות, הם צוהלים למראה בתי כנסת סגורים, הם משתוקקים שהמצב הזה יימשך כמה שיותר.

בעוד נשפכות דמעות תנין על "הדתה" ו"כפייה דתית", המציאות היא הפוכה. אולי יותר ישראלים נעשים דתיים, אבל ישראל נעשית הרבה יותר חילונית. עסקים ותחבורה ציבורית בשבתות, כבישים מלאי אופניים ביום הכיפורים, טלוויזיה שגרתית לחלוטין בתשעה באב, חמץ בבתי החולים בפסח, בורות מוחלטת ביהדות במערכת החינוך. וכך אנו מגיעים למצב בו במדינה היהודית בתי הכנסת הם היעד הקל ביותר להתנכלות, והיהדות היא הקורבן הקל ביותר להשתקה.

שיהיה ברור: פיקוח הנפש של הקורונה דוחה תפילה בציבור. אלא שיש הרבה פתרונות ביניים, שאיש אינו מפעיל אותם. מה לעזאזל ההבדל בין בית כנסת לבין תיאטרון? בין בית כנסת לבין קניון? מדוע למקומות הללו ניתן להיכנס במגבלות, ואת המקום הזה נועלים? מדוע במקומות הללו סומכים על ההנהלה, ואל המקום הזה מתנהגים בצורה רודנית? האם ההבדל הוא משום שתיאטרון הוא מקום "תרבותי" בעוד בית כנסת הוא מקום "פרימיטיבי"? האם ההבדל הוא משום שבקניון עושים כסף, בעוד בית כנסת הוא רק מקום של רוח והשראה? האם ההבדל הוא שמשטרת המחשבות הליברלית - זו המרשה להגיד הכל בתנאי שזה עולה בקנה אחד איתה - רוצה הצגות ונורא חשוב לה לעשות קניות, אבל תפילה ותורה הן נושא לבוז מצידה?

אולי זה או זה, אולי גם זה וגם זה. אבל השורה התחתונה נותרת בעינה. זכות היסוד של כמה מאות צווחנים להפגין זוכה להגנה, בעוד זכות היסוד של מיליונים להתפלל זוכה להתעלמות. בעוד על הלהט"בים השוטרים שומרים, את המתפללים הם מגרשים. בעוד חנויות מקבלות לכל יותר קנסות, את בתי הכנסת נועלים ואוטמים. וכל זה בא, כאמור, במדינה שבה הרוב הליברלי וה"נאור", רומס את המיעוט השמרני וה"חשוך". במדינה היחידה בעולם בה מוטלות מגבלות פולחן על יהודים רק משום שהם יהודים (בהר-הבית). מדינה יהודית? הצחקתם אותנו.