באר התבונה <br>

"כָּל הַזְמַן רוֹקֶדֶת/בְּשִׂמְחַת הַהוֹדָיָה"

למרות שיש הנחיות ברורות של הכותבת לגבי הגישה הנכונה לקריאת האסופה ודרכי ההתמקדות בנושאים מרכזיים של פרקי חיים, הנה מצאתי עצמי מוקסמת מיצירות שקראתי בפזורות...

אמון ומימוש 'האני'

משהגעתי אל השיר "לֹא מִתְפַּזֶרֶת" (ע' 43), הבנתי עד כמה מושגי היסוד של 'נתינה ואמון טוטאלי', עושים את מלאכת ההתמודדות האין סופית של האנוש עם 'המציאות', מול 'האי-ודאיות', בעוד מטרת השיא, היא להגיע 'לשלמות' בלתי מתפשרת במימוש 'האני'.

וכך נרשם: ..."אֲנִי לֹא מִתְפַּזֶרֶת, אַתָּה יוֹדֵעַ/כְּשֶׁאֲנִי בָּאָה בֵּנֵשֶׁף, אֲנִי מְמוּקֶּדֶת/בְּלִבְּךָ כָּל הַזְמַן רוֹקֶדֶת/בְּשִׂמְחַת הַהוֹדָיָה".

אך, גם כשאותה דמות מדוברת מגיעה לעומק ההבנה מהי שלמות אמתית, הנה היא מצליחה היטב לבלוע את 'הגלולה המרה' ולהציגה כתרופת פלא. ראה השיר "תָּו מֵצְלִיל רוֹמָנִי" (ע' 44): ..."הַעֶצֶב רוֹדֵף אַחַר הַשִּׂמְחָה/מְחַפֵּשׂ שִׁנּוּי,/הַדִיצָה הִיא חִיּוּךְ לָעוֹלם שֶׁנִרְאָה גָּלוּי".

התניות ואילוצים

מכאן ואילך, ניתן לראות את העולם הרוחני פורץ החוצה ומנסה לנתב את דרכו מהעבר, ולגלוש אל ההווה באלגנטיות. כך יוצא שהעבר וההווה מתחברים ללא משים בטבעיות ובהשלמה. השיר "הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִּיתִּי" (ע' 57): ..."כַּךְ נוֹלָד הַשִּׁיר נְגִיעוֹת/שֶׁאַסַף אֵלָיו אֶת רְדִיד הַדְּמָעוֹת/הָעֶרֶב פָּגַשֶׁתִּי אֶת הַיַלְדָּה שֶׁהָיִּיתִּי/וְהִיא הָיְתָה מֶאֻשֶׁרֶת./כִּי הָפְכָה לְרַקְדָנִית שֶׁל מִלִּים".

בתום חציית המעברים החדים מהעבר להווה וחוזר חלילה, מאליו נולד העתיד אשר הביא עמו את 'ההשלמה' עם הגורל. ראה השיר "רַקְדָנִּית מִלִּים" (ע' 67): ..."אַתְּ רַקְּדָנִיּת מִלִּים/מְחוֹלֶלֶת עִם הַצְלִילִים/ וְכֹּל הַתְּפִילוֹת נוֹתְנוֹת לָךְ/חִיבּוּק מוּאָר/כִּי זֶה מָה שֶׁנִשְׁאַר".

בנקודה זאת אנו שבים ופוגשים מחדש במושגי 'הנתינה והאמון' שנוצרו משורשיו של 'עץ הדעת וההארה'. ראה השיר "הַיָּלְדָּה שֶׁבִּי" (ע' 167): ..."הַיֶּלֶד שְּׁבְּךָ פּוֹגֶשׁ אֶת הַיָּלְדָּה שֶׁבִּי/יַחַד מִתְּחַבְּרִים הָעוֹלָם שֶׁלְּךָ עִם שֶׁלִּי./בָעוֹלָם שֶׁלָּנוּ נְּצַיֵּר, נִצְעַד וְנָשִׁיר/וְהַלֵּב שֶׁלָּנוּ יִתְמַּלֵּא בְּאוֹר מֵאִיר".

על היוצר ויצירותיו

קולו של המשורר והיוצר מלווה את חלקו הארי של הספר הנסחף בשיח מתמיד עם הנפש, ובכך מעלה על נס את סיפור 'ההיות'. בשיר "מְשׁוֹרְרִים" (ע' 203) נמצא את המתחים והזרמים הבלתי פוסקים של ההשראה הפוקדת את היוצרים באשר הם, הצרים צורות ונותנים אותות הן בעט והן במכחול: ..."מְשׁוֹרְרִים כּוֹתְבִים כְּשֶׁבָאָה הָרוּחַ/וְהִיא נוֹשֶּׂאת אוֹתָם עִמָּה/אֶל תּוֹךְ עִמְקֵי שָׂפָה/בְּהֶבְזַקֵי בָּרָק צָרִים צוּרָה/וּבֵין קִרְעֵי הִרְהוּרִים וּמִלִים פְּזוּרוֹת/הַשִּׁירָה בוֹעֶרֶת בְּגַחֵלֶת אֵשׁ בְּעַצְמוּתָם.

כך גם בשיר "בְּמִשְׁטַח הַצִּיוּר" (ע' 249). בסוגיות המועלות בגוף השיר, מופיעות אף התובנות: ..."כֵּיצַד יוֹדֵעַ הָאָמָּן לְהַנְצִיחַ בְּמִכְחולו/אֶת תְּחוּשַׁת הַזְמַן שֵׁעוֹבֵר?/כֵּיצַד הוּא נוֹטֵעַ נְשָׁמָה/בְּמִשְׁטַח הַצִּיוּר שֶׁזּוֹכֵר?/כֵּיצַד יוֹדֵעַ הָאָמָּן לְהַנְצִיחַ בְמִכְּחוֹלוֹ/אֶת הְּהַפְרָיָּה הָעַצְמִית/אֶת הַשְּׁלְמוּת הַפְּנִימִית?...

נראה שאלו הדברים העיקריים שתופסים את הנשמה ומביאים את כלל היוצרים אל תחומי הדעת הנגזרת ממוטיב 'השכחה הזמנית', אותה עת היא מאפשרת ליוצר להכיל את רגעי ההשראה היקרים מפז לפרוח ולהעצים את 'המודעות' העוצמתית שיש ליקום ולקיום להעניק לו ולשוחרים.

מטרות ופריצת דרך

אחר זאת, אני פוגשת במספר יצירות המעוררות עניין בסוגיית 'ההישרדות הקולקטיבית' של מרחק וזמן אשר נותנים תמריץ למושג 'מטרה'.

בין 'חולשה' 'וחזקה' נמצא נקודת מעבר אל 'ההעצמה' המתפרשת 'כהשגת היעד'. היא זאת אשר מרכזת את רוב חולשותיו של האדם המגלה, הססנות; תמימות; אי-ביטחון וכיוצא באלה. בסופו של דבר מגיע היוצר לסיפוק בתנאי שיש זריקות עידוד בעלי השפעה חיצונית. או אז איש הרוח (במקרה שלנו, 'היוצר'), מקבל תנופה ומסתער על היעד בהמיית היצירה. מפתח אותו; ומקפיץ אותו בהעצמה ובאנרגיות חיוביות, אשר נכספות לקבל אישור ומתן תוקף לאמנויות הנצורות, אשר תרות אחר חופש ביטוי ופריצת דרך.

ראה השיר "בַּת קוֹל" (ע' 197): ..."בַּת קוֹל מְהַדְהֶדֶת לִי בָּמוֹחַ//מְטַרְטֶרֶת לִי לֹא לִשֶׁכֹּח/לֹא לִבְרוֹחַ/לֹא לִזְנֹחַ/אֶת הַמַטָרָה.//וַאֲנִי מְפֻקֶּסֶּת/שָׂמָה אָזְנַי כַּאֲפַרְכֶּסֶּת/מְמַקֶדֶת אוֹתִי בַּמָּטָרָה./רוֹעֶדֶת בִּי הָחֻלְשָׁה/צוֹעֶדֶת בִּי הַחָזְקָה".

ובמשפט נוסף אחר, המסביר את הנחיצות של היוצר השואף להמריא אל מחוזות האין סוף של הקיום: האנושי; הרוחני; והאמנותי נמצא בשיר "שִׁטִּין" (כל השיר) (ע' 198): ...כְּשֶהִרְהוּרִים מְשַׁטִּים בַּכֶם אַתֶּם מְשַׁיְּטִים/עִמָּם בֵּין הַשִּׁיּטִין./יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁמַּפְּלִיגִים אִתָּם עַד לִגְדַת הַשִּׁיטֶּיוֹן/בֵּין הֶעָבָר וְהַהוֹוֶה יוֹצְרִים סִימְפּוֹזְיוֹן/שָׁלֵם לֹא חֶצְיוֹן".

וגם אם לא תמיד השאיפה המקורית מתממשת בשלמותה, הרי גם מימוש חלקי של שאיפה, נותרת בחזקת מימוש.